ההצעה האמריקנית שהציג אמש בנימין נתניהו לפני שרי השביעייה, שנועדה להתניע את המשא ומתן עם הפלסטינים, היא עיבוד של רעיונות שגובשו בסיבוב הקודם, אך נדחו בירושלים. להלן חשבון הרווח וההפסד של ההצעה:
ישראל מתבקשת על ידי ארה"ב להשלים עם שני ויתורים שאינם קלים לממשלה בהרכבה הנוכחי: הקפאה ניכרת של הבנייה בהתנחלויות למשך שלושה חודשים (בניגוד לדו"ח הטוען כי הן כבר השלימו את הפיגור מההקפאה הקודמת, הסביר לי שלשום מקור צבאי בכיר שחידוש הבנייה בוצע באיטיות מטעמים לוגיסטיים של מחסור בכלים); ונכונות ישראלית להקדים את הדיון בסוגיית גבולות הקבע. עד כה תבעה ישראל - ועדיין עומדת כנראה על דעתה - שההכרה בה כבמדינת העם היהודי תקדם לשרטוט עומק הנסיגה.
בצד הזכות תפעל וושינגטון לסלק ממרחב המשא ומתן את כל מוקשי הנעל שמפזרים אויביה ונערמים למהלך אסטרטגי המטיל ספק בלגיטימיות של ישראל. כיצד צצה אפשרות כזאת? ומדוע נדרשת ישראל לשלם מחיר על תביעה מדינית בלתי ראויה? זה בירור בפני עצמו. אך עתה זו מציאות, וארה"ב מבטיחה למנוע הרעה בתחום של הדיון בענייני הכור הגרעיני בדימונה ובדו"ח גולדסטון, ובעיקר לבלום פנייה חד צדדית של הפלסטינים להכיר בהם כבמדינה עצמאית בקווי 67'.
לחץ מוזמן מצד הממשל
לעניין זה יש חשיבות רבה מפני שלפי מידע המצוי בידי ישראל כ?100 מדינות הבטיחו לאבו מאזן להכיר בפלסטין ריבונית לפי קווי 67' "אלא אם יוסכם בין הצדדים אחרת".
הבטחה אמריקנית נוספת היא להעניק לישראל "חבילה ביטחונית" אסטרטגית רבת יתרונות טכנולוגיים. זה הוצע כבר בדיונים הקודמים. שרים כמשה (בוגי) יעלון סברו שסוגי הנשק בהם מדובר, בעיקר מטוסים חדישים ביותר, ממילא יגיעו לישראל ואין צורך לקשור אותם בוויתורים מדיניים מטעם ישראל.
להצעה נלווה לחץ. ה"ניו יורק טיימס" שוב התייצב בראש התובעים מנתניהו להסכים לתביעותיו של ברק אובאמה, ואף הוסיף כי לטעמו כעיתון הנשיא מציע לישראל יותר מן הנחוץ. זה נראה כלחץ מוזמן מאת הממשל על הממשל.
אך לגופו של דבר מרכזיותה של ארה"ב בסולם העדיפות הישראלי צריכה להכריע בזכות קבלת ההצעה המוגבלת בזמן, שלאחריה לא תתבקש עוד הקפאה. אם נתניהו מהסס או שוקל לקבלה כאן ועכשיו הרי זה מפני שנחוץ לו עוד זמן?מה, הרי זה כדי לאשר את התקציב בכנסת ללא מארבים של הימין בקואליציה. אחר כך יגיע תורה של ההצעה האמריקנית עימה חזר לארץ כתום שבע שעות בחברת הילרי קלינטון.