החיים הכפולים של צחי הנגבי

הישראלי הממוצע משפשף בימים האחרונים את עיניו כלא מאמין נוכח התגובות הנסערות במערכת הפוליטית לפרידה מחבר הכנסת צחי הנגבי. הנער הפוחז מהגגות בימית התגלה לפתע כענק רוח אמיתי. מה לא אמרו עליו מאז הוטל עליו קלון בבוקר יום שלישי? שהוא היחיד שיכול להכניס את קדימה לממשלה; שכיו"ר המוערך של ועדת החוץ והביטחון וכאיש סודו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא נחשף לחומרים הרגישים ביותר (ואפילו לא מדליף אותם!); שהוא האיש הכי קר רוח בכנסת ומועמד להתמודד על ראשות הממשלה מטעם קדימה ואולי גם בליכוד; ומעל הכל, שמדובר באישיות בעלת שיעור קומה, שתחסר למדינה בתקופה גורלית. רק אריה אלדד, תמהוני כהרגלו, טרח לגנות את העבירה שעליה הורשע התכשיט.

הנגבי לא לבד: קדימה, שהוקמה על מנת להתנער מצחנת מרכז הליכוד ומאז מתרכזת בשליחת חברים אל ספסל הנאשמים, מצטיינת בתופעת המיתוג הנסתר מן העין. אהוד אולמרט, שנחשף לציבור כמנהיג כושל, מושחת, פזיז וצמא דם, מוזכר פעם אחר פעם על ידי מקורביו כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בכל הזמנים, לא פחות. חיים רמון, שהצטייר תמיד בהופעותיו הציבוריות כנער פוחז ורברבן, נחשב בעיני חלק מעמיתיו כמי שכל יום שלו מחוץ לפוליטיקה הוא בגדר אסון למדינת ישראל. הפער התדמיתי הזה אינו עניין של מה בכך: הוא מעיד על פגם בסיסי בדמוקרטיה הישראלית.

ככל שהשנים נוקפות וככל שיועצי התקשורת צוברים עוצמה, משתכנע הפוליטיקאי הישראלי שעליו לדבר עם נתיניו מתוך הנחה שכולם עברו כריתת אונה. גם כשפוליטיקאים נחשפים, הם מוסרים לעם ערימת קלישאות לא מחייבות. המגמה הזאת הלכה והתעצמה – גם אם לא הומצאה – בעידן קדימה, מפלגה שהיא יצירת כפיהם של פרסומאים. חבורת אדלר הייתה הראשונה שגרמה לראש ממשלה בישראל, אריאל שרון, לסכור את פיו במשך כמעט כל הכהונה. כל מילה מיותרת הייתה רק פוגעת בתהליך מיצובו של הבולדוזר כסבא האחראי של כולנו. יורשו, אולמרט, אדם אימפולסיבי ובעל פה גדול, הצטנף בממלכתיות כשנשא בתפקיד המכובד והחל ללכלך על כל העולם רק כשעשה לביתו. ההתנהלות הסגורה הפכה לנורמה שחוצה מחנות פוליטיים. גם בנימין נתניהו של הקדנציה השנייה הוא אדם נגיש הרבה פחות מהראשונה, שהייתה רוויה בראיונות תקשורתיים ובפליטות פה מלבבות.

ההתרחקות מנבחרי הציבור נותנת את אותותיה. כתוצאה מהיעדר המידע הנגיש לאזרח, הופכים העולם הפוליטי והעולם האמיתי לשני יקומים מקבילים, עם קשר רופף למדי. בעולם האמיתי, צחי הנגבי הוא פוליטיקאי אפור, שלבד מכמה חוקים מועילים שבהם היה מעורב מסובך כבר שנים בפרשיות מפוקפקות, החל מהניסיון הכושל למנות את רוני בראון ליועץ המשפטי, דרך פרשת "דרך צלחה", ועד למינויים הפוליטיים וההרשעה בעדות השקר. בעולם הפוליטי, לעומת זאת, הוא האיש שעל פיו יישק דבר. יתרה מכך: השחיתות, שמהווה חיסרון בחברה הנורמטיבית, נתפשת כיתרון במרכזים של קדימה והליכוד, שם שומרים להנגבי חסד נעורים בעקבות הרעפת המינויים הפוליטיים. ההתרברבות במינוי 90 חברי מרכז תוך תקופה קצרה במשרד הקטן לאיכות הסביבה הובילה להעמדתו לדין, אבל רק חיזקה את כוחו בעולם שחשוב לו באמת.

הפערים רק מתעצמים בתחום אחר שבו הנגבי מצטיין כנראה – צבא וביטחון. בעולם האמיתי, האזרח הישראלי אינו נחשף למידע ביטחוני חיוני. הוא נחשף לקלישאות והאיומים שמפזרים קצינים בכירים בהופעות הפומביות בפני הוועדה, בעוד העבודה המהותית נעשית בוועדות המשנה החשאיות. במציאות פרנואידית, שבה הדלפת מסמכים ביטחוניים מביאה לאישום בריגול, הפעילות הברוכה של הנגבי בוועדה נותרת חשאית. הוא יודע מה הסיכויים למלחמה מול סוריה וכיצד מתקדמות ההכנות לתקיפה באירן, אך כיוון שגם כאן רואים הפוליטיקאים בציבור עדר היסטרי שאין לשתף אותו במידע מורכב מדי, התבטאויותיו מדודות וזהירות. וכך נולדת הזהות הכפולה של הנגבי: אם יש לו כישורים יוצאי דופן, פוליטיים או ביטחוניים, הוא לא מוצא לנכון להציג אותם בפני הבוחרים הפוטנציאליים. הרי גם אתם לא מספרים לילדיכם הפעוטים כיצד עבר עליכם יומכם במשרד. זה גדול עליהם.

לזלזול בבוחרים יש מחיר. למרבה ההפתעה, אנשים יודעים להבחין מרחוק מתי מורחים אותם ומתי מזלזלים בהם. הם גם מבינים שעבירות פליליות, שמבחינת כל אדם סביר עדיין נחשבות חמורות, כבר מזמן לא מזיזות לאיש בגילדה הסגורה של הפוליטיקה הישראלית. האדישות הידועה של הבוחר הישראלי נולדת, בין השאר, מהידיעה שמרגע שבחר את מנהיגיו, הם יסתגרו במגדל שן, זה שבו מדברים על צחי הנגבי משל היה בן גוריון, צ'רצ'יל או דה גול, בזמן שהוא בסך הכל עבריין מורשע.