מדי כמה שבועות אנו עדים למקרים מזעזעים בהם הורים נוטלים את חיי ילדיהם והסיבות עימהם, כי כך הם פורעים חשבונות עם בן זוגם, או כי יש להם הפרעה נפשית לא מטופלת, או כי יש מצוקה כלכלית, או פשוט כי קמו עם מצב רוח רע. ואנו כחברה, שומעים, מזדעזעים, נצמדים למהדורות החדשות למספר שעות וחוזרים לשיגרה, כי "אוזניים כבר לא תצילנה". ידיעות אלו הפכו שיגרתיות, הפכנו מעט אטומים, ייתכן שמדובר בהדחקה, ייתכן שמדובר בחוסר יכולת להכיל.
מה קרה לנו כחברה? מדוע הפכנו את החיים שהם ערך עליון לנתונים למצבי הרוח של הפרט? היום הורה רוצח את ילדיו, מחר נער רוצח את חברו שלא נאות לתת לו סיגריה, ומחרתיים יירצח עובר אורח עצבני צעיר שמטייל עם כלבו על חוף הים.
מה אנו אומרים לילדינו, כיצד ניתן לתווך עבורם את האירועים המזעזעים הללו דוגמת היום, בו אמצעי התקשורת מוצפים בידיעות על האם שחנקה למוות את שתי בנותיה? בין אם מדובר בילדים צעירים ובין אם מתבגרים, המסר חייב להיות חד וברור: תפקידם של הורים הוא להגן על ילדיהם, וכך נוהגים רובם.
כשהורה פוגע בילדיו, מכה אותם באכזריות, מתעלל בהם, או רוצח אותם, הוא אינו ממלא את תפקידו והוא עושה מעשה חמור ולא ראוי. הורה לא הורג את ילדיו. למתבגרים אפשר להוסיף פרטים ואינפורמציה, דוגמת תיאור האירועים, הנסיבות וכדומה. אפשר ורצוי גם לנהל עמם שיח, לשאול לדעתם, אך המסר חייב להיות זהה: הורה לא אמור לפגוע בילדיו.
חשוב לשאול את ילדינו, קטנים וגדולים, איך הם מרגישים? לאפשר להם לאוורר את רגשותיהם, לתת להם להביע את כל מגוון הרגשות אותם הם חווים ולתת להם לגיטימציה.חשוב ליצור שיח, לשתף, לדבר, לא לפחד להציף את הנושא, ולמלא את תפקידנו כהורים בחידוד ערך חיי האדם כערך עליון מחד ובניית רמזור פנימי אצל ילדינו שיסייע להם להבדיל בין טוב ורע.
אירית מנשה בכר היא מנהלת המדרשה למקצועות ההנחייה במכון אדלר.