ערפאת כפי שהכרתי

רק אנשים מעטים זוכים לחולל מהפכה בחיי עמיהם. רק אנשים נדירים מאוד זוכים לחולל בחייהם שתי מהפכות. יאסר ערפאת היה אדם נדיר כזה.

בסוף שנות ה-50 הקים ערפאת את התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית. הוא קרא לה פת"ח – ראשי התיבות של "תנועת השחרור הפלסטינית" (ולא "התנועה לשחרור פלסטין", כפי שתורגם השם בישראל, בטעות או בזדון). באותם הימים, השם "פלסטין" נמחק מהמפה ומהתודעה העולמית. השטח שהקצה האו"ם בתוכנית החלוקה למדינה ערבית פלסטינית חולק בין ישראל, ירדן ומצרים. עצם קיום העם הפלסטיני הוכחש בישראל.

"העניין הפלסטיני" הפך לכדור, שכל המשטרים הערביים בעטו בו, כל אחד לפי האינטרסים הצרים שלו. כאשר דיבר ערפאת על שחרור עמו, הוא התכוון קודם כל לשחרורו מן האפוטרופסות של השליטים הערביים. גם כאשר פתח במאבק המזוין נגד ישראל, היה עליו להתגונן מפני השליטים האלה, שכל אחד מהם ביקש לנצלו לצרכיו. פעם הושלך לכלא הסורי, יחד עם כל צמרת פת"ח.

לימים נטען נגדו שהוא "דו-פרצופי", "צבוע", "שקרן". אחת מעוזרותיו הסבירה זאת כך: "במשך שנים הוא הנהיג תנועת שחרור בלי בסיס בטוח, כשהוא תלוי כולו בחסדיהם של הרודנים הערביים. הוא היה צריך לתמרן ביניהם. לשם כך השתמש בכל אחד מהם נגד השני, התחנף, רימה. רק כך הצליח לקיים את תנועת השחרור הקטנה והחלשה, שלחמה באויב אדיר כמו ישראל. כאשר כבר הצליח להפוך את אש"ף לגורם בינלאומי, לא נגמל מהסגנון הזה".

את המהפכה השנייה שלו חולל ערפאת אחרי 1973. המאבק הפלסטיני היה מבוסס על התביעה לכל פלסטין, מהים עד הנהר. "האמנה הפלסטינית" קראה לחיסול מדינת ישראל ולהחזרת יושביה לארצות שמהן באו. אך ערפאת החליט שהמאבק המזוין לא יביא להגשמת השאיפה הפלסטינית – עצמאות במדינה משלו - והחליט לעלות על דרך ההסדר עם ישראל. הוא היה היוזם האמיתי של הסכם אוסלו, שבו ויתר – מראש וללא תמורה – על 78% של פלסטין. שלושה ימים לפני כן חתם על המכתב ההיסטורי, שבו הכיר במדינת ישראל, על אפם וחמתם של קנאים פלסטינים רבים, שהכריזו עליו כעל בוגד שדינו מוות.

מי היה האיש הזה? כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה, בביירות הנצורה והמופצצת, היתה תגובתי הראשונה הפתעה גמורה. ערפאת החי היה שונה לגמרי מערפאת שראיתי בטלוויזיה. לימים, כשהבאתי עשרות ישראלים לפגישות איתו, העידו כולם שחשו באותה הפתעה.

ציפינו לראות לוחם קנאי, בעל עיניים לוהטות, זקן פרוע ("האיש עם השערות על הפנים", כפי שקרא לו מנחם בגין), שופע סיסמאות לאומניות. במקום זה פגשנו אדם ידידותי, חסר גינונים פורמליים, בעל עיניים ממזריות, זקנו מטופח ולחיצת-ידו רכה, כמעט נשית. תוך דקות יצר מגע אנושי עם בני שיחו. תמיד היה מוקף עוזרים ושותפים, שנכנסו לדבריו בלא חשש.

הוא לא היה אינטלקטואל, אך הצטיין באינטליגנציה בלתי רגילה. הוא תפס דברים במהירות הבזק, הבין אותך עוד לפני שגמרת לדבר, הצטיין בזיכרון מדהים לפרטי פרטים. היה לו חוש הומור דק, לפעמים זדוני. הוא הנהיג באמצעות הדוגמה האישית ומחוות.

היחסים בינינו עוצבו על-ידי נסיבות פגישתנו הראשונה. כדי להגיע אליו חציתי את הקווים של צה"ל, של הצבא הלבנוני, הפלנגות, הצבא הסורי והצבא הפלסטיני. בכל עשרות הפגישות שלנו במרוצת השנים הזכיר לנוכחים ש"אורי אבנרי סיכן את חייו כדי לפגוש אותי". אני, מצדי, זכרתי לו לטובה שנתן בי אמון כאשר קיבל אותי בשעה שמאות סוכנים ישראליים חיפשו אחריו כדי לחסלו.

במשך שנים רבות חי בסכנת חיים מתמדת – לא רק המוסד ביקש את נפשו, אלא גם ארגונים פלסטיניים קיצוניים וחצי תריסר שירותי ביון של ארצות אחרות. לא היה לו בית משלו, והוא נע ונד על פני כדור הארץ.

אומץ-לבו האישי היה לאגדה, והוא שהקנה לו את הערצת ההמונים. ניסיונות התנקשות בחייו היו ללא ספור. "הכול בידי אללה" סיכם פעם, כאשר הערתי על זה. ואכן: פעם "נפל מן השמיים" כאשר אזל הדלק במטוס שהוביל אותו מצ'אד ללוב. הטייס ביצע נחיתת אונס קשה, שומרי ראשו עטפו אותו בשמיכות ובגופם וכולם נהרגו, ואילו הוא יצא כמעט ללא פגע.

ערפאת היה האדם המושמץ ביותר עלי אדמות, ולא כל הטענות נגדו היה כוזבות. הוא עצמו היה נקי משחיתות (הוא מת בלי פרוטה משלו, למרות ששלט באופן בלעדי בכל כספי אש"ף), אבל סבל את השחיתות בסביבתו, ואולי אף טיפח אותה, כדי לשלוט באנשים. גם כשכבר היה נשיא "המדינה בדרך", נהג כמנהיג מהפכני המקבל את כל ההחלטות לבדו. הוא היה רחוק מלהיות עריץ, אך גם דמוקרט גדול לא היה.

ייתכן שהישג אחד שלו עלה על כל האחרים: הוא הצליח לשמור על אחדות העם הפלסטיני, שסבל תמיד משסעים עמוקים על רקע דתי, אידיאולוגי, חברתי ומשפחתי. גודל ההישג הזה התגלה רק אחרי מותו, כאשר החבילה התפרקה. בכך הייתה טמונה גם היכולת הבלעדית שלו לעשות שלום היסטורי עם ישראל: הוא היה מסוגל לא רק לחתום על חוזה שלום, אלא גם להביא את כל חלקי עמו לקבל אותו. יצחק רבין הבין זאת, ועל כן נקשר אליו יותר ויותר אחרי הסכם אוסלו.

ראיתי את ערפאת ברגעים של מתח עליון ושל בדיחות הדעת, ברגעי ניצחון ודיכאון. נקשרו בינינו יחסים מיוחדים של אמון, שקשה להגדירם. הוא עצמו הכריז פומבית שאני "ידידו". פעם, כשנשאל בנוכחותי אם יראה בעיניו את השלום, ענה: "גם אני וגם אורי אבנרי נראה את השלום בחיינו".

אבל, כמו משה רבנו, ראה את הארץ המובטחת רק מרחוק. וכמו מותו של משה רבנו, גם מותו עטוף מסתורין. לי אין ספק שכמו שותפו, רבין, נרצח. לשניהם אני מתגעגע. לשניהם אין תחליף. ביחד יכלו להביא לישראל את השלום, שאנו זקוקים לו כאוויר לנשימה.