הידיים רועדות על המקלדת כשאני כותב על החלטת בית המשפט בעניינו של חבר הכנסת צחי הנגבי, שר לשעבר ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בהווה, אשר בית המשפט החליט לגביו כי דבק קלון במעשיו.
מדוע רועדות ידיי? משום שפעם, לפני הרבה שנים, היה צחי הנגבי תקוות מנהיגות של דור שלם. דור שלא דרש שלום אלא מנהיגות ערכית. דור שחווה על בשרו את חוסר האחריות של ההנהגה הוותיקה במחדלי מלחמת יום הכיפורים. בתחילת שנות ה?80 של המאה ה?20, לאחר שחלפו גלי ההלם הראשונים של מלחמת המחדל, הניף הנגבי, אז סטודנט צעיר ומתולתל, דגל כחול?לבן של ערכים ותקווה. ערכיו לא נבעו יש מאין. הנגבי הוא, כידוע, בנה של לוחמת הלח"י גאולה כהן, וכנצר למשפחת חולמים ולוחמי חירות עמד על מגדל המים בימית והאיר לצעירים נחושים דרך של אמונה בעם ובארץ. רבים הלכו אחריו וקיוו לשינוי מיוחל בנתיבה של החברה הישראלית בעקבות עמדתו הנחרצת.
אולם התקווה הגדולה, כמו תקוות רבות אחרות בחיינו בארץ הזו, נמוגה לטובת עיסוק בפוליטיקה קטנה, פוליטיקת ביבים. אדרת המנהיגות והערכים הוחלפה בגלימת עסקנות זולה. התקווה הוחלפה בעדות שקר והערכים נרמסו עד עפר.
תקווה שהכזיבה
סיפורו קלונו של הנגבי הוא סיפור עצוב במימד האישי - סיפור של תקווה שהכזיבה. אבל נא לא לטעות. אות הקלון לא דבק רק בצחי הנגבי. אות הקלון שקבע אתמול בית המשפט דבק בקבוצה גדולה מאוד של פוליטיקאים ישראלים. פוליטיקאים ששכחו את מהות תפקידם כשליחי הציבור שבחר בהם. פוליטיקאים שהעמידו את עצמם, את גחמותיהם ולעיתים גם את הונם בראש מעייניהם. פוליטיקאים שהעמידו את כיסאם לשירות עצמם. אצל חלקם הכיס שיחק תפקיד ראשי, והתנפח לממדים מבהילים.
לכן טוב שהשופטים, המייצגים בעניין זה את הציבור בישראל, הטילו אתמול אות קלון. זהו אות שמסמל מערכות שלטון שהושחתו. מערכות שאיבדו את אמון הציבור שאותו היו אמורות לשרת. בית המשפט היה לפה לחברה שלמה שנמאס לה מגילויי השחיתות הזורמים בשצף קצף בצנרת מסדרונות השלטון.
מעבר לסכנות הביטחוניות, הסכנה לקיומה של מדינת ישראל היא השחיתות המכרסמת ללא רחם ומרוקנת את הלכידות החברתית - לכידות שכל כך נחוצה לכוח העמידה שלנו בסביבה עוינת. בשנים האחרונות השתלטו על החברה הישראלית נורמות שקריות, מעוותות ומסוכנות שיצרו חומות של ניכור בין הציבור לנציגיו. שרים וחברי כנסת יושבים בכלא, ראש ממשלה עומד לדין ושרים לשעבר שהשתחררו מן הכלא כבר מכינים את השיבה אל הציבוריות הישראלית.
* * *
מנהיגות טובה ביסודה היא מנהיגות של דוגמה אישית. כאשר פוליטיקאים ישראלים נוהגים בחוסר אחריות ובדפוסי התנהגות קלוקלים קשה לבוא בטענות אל הציבור, שגם הוא מסיק את המסקנה המתבקשת. במקום שגדולי האומה חוטאים, עלולים לחשוב גם אזרחים רבים כי פראייר מי שלא הולך בדרכם. כך הופכת ישראל למדינה שעליה אמר פעם שר המשפטים "כסדום היינו לעמורה דמינו".
אנשי ציבור הפועלים בניגוד לנורמות חוקיות ומוסריות מגלים אטימות נוראה. השררה העבירה אותם על דעתם. התחושה שהם נמצאים מעל לחוק גרמה להם לאבד את הצניעות, האחריות, הבושה והבלמים המוסריים. קלונם נראה ונשמע בראש כל חוצות, ובית המשפט רק נתן לכך ביטוי ממלכתי מוסדי.
בית המשפט בירושלים שלף כרטיס אדום, ובצדק, לצחי הנגבי. אבל הנגבי הוא רק משל לכל אנשי הציבור בישראל שאמורים להבין כי שליחות ציבורית אינה שררה אלא עבדות. אחריות ולא זלזול, ציות לחוק ולא הפרתו. יש רק לקוות כי המסר ייקלט. למדינת ישראל נכונו עדיין מבחנים קשים שידרשו מסירות נפש. כדי שהאזרחים יעמדו בכך עליהם לשאוב דוגמה חיובית מהפוליטיקאים.