סטלין מת, הבולשביזם קרס, הקומיסרים התרבותיים עברו מהעולם ורק בישראל נותרה שמורה מוגנת ואנכרוניסטית, שמורת טבע מידלדל של בולשביזם תרבותי מהסוג הנחות ביותר. ביטוי לבולשביזם התרבותי ניתן לזהות בפעילותה של קבוצה קטנה של סופרים ושחקנים בישראל המנהלת מלחמת חורמה נגד כל ניסיון להביא תיאטרון, מוסיקה ותרבות לעיר אריאל, בירת השומרון. הם לא מסתפקים בהחרמה עצמית. פעילותם כוללת איומים, מכתבים ויצירת דעת קהל נגד אמנים אחרים שמסכימים להופיע במרכז התרבות החדש והמשוכלל שנפתח באריאל.
אין לי ספק שיוסף סטלין, אילו היה חי, היה גאה באותם אמנים המנסים לרתום את האמנות והיצירה התרבותית לשירות הפוליטיקה.
מדוע לדעתם אזרח במדינת ישראל שגר בשומרון אינו זכאי למנת תרבות? אין לי ספק שאילו אותם אמנים, הפועלים בשירות השמאל הקיצוני בישראל, היו מתבקשים להופיע ברמאללה - הם היו עושים זאת בשמחה. עד היום איני יודע מנין נפלה עלינו צרת התרבות הזו. אמנים שיש להם מידה רבה של רחמים על האכזריים שבבני האדם ומידה רבה של אכזריות כלפי גומלי חסדים החיים בקרבם.
בועה תל אביבית
מתיישבי יהודה ושומרון רק ירוויחו אם תימנע מהם חוויית התרבות הישראלית של מחרימי אריאל. הרי האמנות שלהם מגויסת לדבר אחד - היא אינה מרחיבת אופקים, היא אינה מעוררת השראה. זו פוליטיקה במסווה של תרבות. הם מייצגים תרבות קלוקלת שבמשך שנים כירסמה בזכותנו על הארץ הזאת ופגעה ביכולת העמידה שלנו. תרבות שבאופן עקבי שללה מאיתנו את החיבור הטבעי שבין אזרח למולדת. תרבות שזוכה להצלחה רבה בחו"ל בעיקר בזכות אותן יצירות שבווריאציה כזו או אחרת תמיד נוטות להציג את חיילי צה"ל כקלגסים. וכמה פעמים עוד אפשר להשתמש בהשוואה הנואלת הזו? מישהו באמת חושב שחיילי צה"ל הם נאצים? ובכלל, האם עד כדי כך דל הדמיון של יוצרי התרבות בישראל עד שאין להם שום עמדה מורכבת יותר מלומר השכם והערב שהם הטובים ואנו הרעים?
רק בישראל אנשי תרבות מקבלים תמיכה אדירה מכספי הציבור ומשתמשים בהם נגדו. רק בישראל יש תרבות המונהגת על ידי קבוצה קטנה של שמאלנים רדיקליים, שתמיד יודעים להסביר את עמדות האויב ואף פעם לא מתאמצים להסביר את טענותיה הצודקות של מדינת ישראל. רק בישראל יש תרבות שנלחמת נגד גדר ההפרדה ובה בעת בונה חומות של איבה בתוך החברה הישראלית.
בכל העולם הנאור אנשי התרבות הם הלוחמים הגדולים למען חופש הביטוי, רק בישראל הם לוחמים בחירוף נפש למען זכות הביטוי שלהם בלבד, והכל בשם העשייה האמנותית. הם מטיפים לסובלנות בכל כיכר ובכל פינת רחוב, אך להם עצמם אין טיפת סובלנות למי שלא חושב כמותם. שהרי מי שלא חושב כמותם הוא בחזקת בור ואנאלפבית.
המאבק על ההופעות באריאל הוא קרב מאסף של קבוצה אנכרוניסטית שהתנתקה מהחברה הישראלית. הם חיים בבועה, בעיקר תל?אביבית, ונהנים מכך שחלק מיושבי הברים חושבים כמותם. הם לא מבחינים בכך שהחברה הישראלית השתנתה לבלי היכר. היום ברור לרוב אזרחי המדינה שבמשך שנים מכרו להם חיקויים זרים וסחורה משומשת תוך כדי ניתוק מחצית העם משורשי התרבות היהודית האמיתית. המחיר שהחברה שילמה היה כבד מנשוא. הישראלים חוזרים הביתה, ואותם אמנים מתוסכלים, שהמונופול על התרבות הישראלית נשמט מידיהם, מבקשים להמשיך לנהל את חיי התרבות והרוח במדינה כאילו דבר לא נשתנה. אלא שהתרבות הישראלית לא נוסדה ב"כסית" ולא מסתיימת בבתי קפה - כל שנותר לומר על קבוצת האמנים הזו הוא לקונן עליה את תפילת "אל מלא רחמים".