חבר הכנסת אליעזר מוזס מיהדות התורה לא מתבייש להשוות בין יחס התקשורת הישראלית למגזר החרדי לבין יחס מכונת התעמולה הנאצית לאוכלוסיה היהודית. "אתה יכול להעתיק בשקט קטעים מהשטירמר (חוד החנית של התעמולה הנאצית) ולהשוות אותם לתקשורת בישראל", אמר חבר הכנסת הנכבד בשבוע שעבר בראיון לוואלה! חדשות, בהתייחסו לסיקור חוק האברכים. לא פחות ולא יותר.
כועס או דמגוג ככל שיהיה, מוזס ניתלה באילנות נמוכים במיוחד. "היהודים הם אסוננו" היתה הסיסמא שהתנוססה בעמוד הראשון של העיתון המתועב, שהיה אחד מכלי התעמולה המרכזיים של המשטר הנאצי ושעורכו יוליוס שטרייכר נידון למוות בנירנברג בגין חלקו בפשעי הנאצים בשואה.
אין להקל ראש בדבריו של מוזס, שמשווה בין עיתון זה לבין העיתונות הישראלית, ובין אותו עורך לבין עיתונאי ישראל. גם במונחי ביב השופכין של הציבוריות הישראלית והסלידה החרדית מקיומה של המדינה הציונית, נחצה כאן קו חדש.
מי מקשיב להסתה?
חבר הכנסת מוזס לא נתפס בפליטת פה או הוקלט מטנף בחשאי. הדברים נאמרו בראיון מסודר, כשהוא מודע היטב לכך שאת חיציו המורעלים הוא מכוון הישר לעיתונות החילונית בישראל. בראיון פולו-אפ באתר האינטרנט החרדי "בחדרי חרדים" אמר אותו מוזס, שהוא אינו חושש מחקירת משטרה בחשד להסתה. "בשביל להעמיד אותי לדין פלילי צריך להוריד לי את החסינות ולשכנע את ועדת הכנסת. אדרבה, שינסו. אני לא חוזר בי מדברי". האם מישהו מבין האברכים שגולש ברשת בסתר רואה בכך אישור לסגור חשבון עם מישהו מאיתנו?
במקרה הזה, מוזס צודק. הסיכוי שייחקר במשטרה הוא באמת אפסי, אך לא מהטעם של שחסינותו לעולם לא תוסר. הסיבה לכך היא, שהיחס לעיתונות בישראל כבר מזמן אינו ביקורתי או מקצועי, אלא רגשי, אלים ומתלהם. עיתונאים מוכים, נעצרים ומאוימים מדי יום ועל בסיס קבוע בידי מושאי סיקור או שוטרים עצבניים. קואליציית סותמי הפיות חוצה מפלגות ואינטרסים כלכליים והגופים שמתיימרים לייצג את עיתונאי ישראל נותרו חסרי אונים. כך, מועצת העיתונות מיהרה לגנות את השימוש שעשה חבר הכנסת במונחי השואה ואגודת העיתונאים מצידה המליצה למשטרה לזמן את מוזס לחקירה. גינוי והמלצה, זוהי התגובה החלבית לברוטליות של נבחר הציבור משולח הרסן. מזמן לא היה קורבן נוח כל כך, מזמן לא חשו העיתונאים חלשים כל כך.
מגן יוליוס שטרייכר לתעמולה
שתיקתו של יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, מדאיגה גם היא. ממי שידוע בקנאותו למעמד בית הנבחרים ומתיימר להציג את עצמו כדמוקרט מבית מדרשו של ז'בוטינסקי, מצופה היה שיעמיד במקום חבר כנסת שמעמיד את עיתונאי ישראל בשורה אחת עם נאצים. מעניין מה היה אומר ריבלין אם חבר פרלמנט באירופה היה משווה את עיתונאי ישראל לעושי דברו של היטלר.
אבל ריבלין, כמו שאר חברי הכנסת משמאל ומימין, חילונים ודתיים, חלקם עיתונאים לשעבר, בחרו לשתוק. לא ניתן לפטור את הדברים החמורים האלה בתנועת יד, או להשתמש בתירוץ הקבוע שמדובר בתעמולה פנים חרדית. החרדים אינם חלק שולי בחברה הישראלית ונציגיהם בכנסת ובממשלה חורצים גורלות של כלל אזרחי ותושבי ישראל מדי יום.
חופש הביטוי של אזרחי ישראל ונבחריו הוא ערך מקודש, אבל דבריו הנפשעים של חבר הכנסת מוזס הם הסתה והשמצה לכל דבר ועניין. בדברי הבלע נגד עיתונאי ישראל מבזה מוזס את זכר קורבנות השואה, והופך את ה"דר שטריימר" לחלק לגיטימי מהשיח הפוליטי בישראל. יוליוס שטרייכר היה ודאי מתגאה.