שטעטעל באילת

בלובי של המלון שתו "א ביסל" וודקה, לפני תחילת ההצגות של תיאטרון היידישפיל ביקשו לכבות את ה"אלקטרונישע קאקאמייקעס", ובין לבין ניסו האורחים להבין איך מתחברים ל"אינטערנעץ". שרון נובק חזר מהיידישיאדה הראשונה באילת עם מסקנה: ביידיש הכל נשמע יותר טוב

  • אילת
  • יידיש
שרון נובק

בזמן שבמרכז הארץ אפשר היה להתנחם בסימנים הראשונים של החורף, באילת, עיר השמש הנצחית, עדיין התרפקו על הקיץ. עיר התמרים, המדבר והים האדום רחוקה מאוד מאירופה, ובכל זאת, בתחילת השבוע הפכה העיר לסניף קטן של שטעטעל פולני. מאות יוצאי מזרח אירופה הגיעו ביום ראשון למלון "ליאונרדו קלאב" בעיר לרגל היידישיאדה - אירוע ראשון מסוגו של תיאטרון היידיש הישראלי, להעלאתה על נס של התרבות היהודית במזרח אירופה ושל הקהילה היידית בארץ. הנהלת היידישפיל לא היתה יכולה לחשוב על תפאורה פחות מתאימה.

משתתפי הכנס, לעומת זאת, תאמו בהחלט את הדימוי של היידיש. באולם קבלת הפנים שלט גיל הזהב ורבים ממאות באי הכנס נעזרו במקלות הליכה או בעוזרים פיליפינים נאמנים. פרצופים צעירים של סטודנטים נלהבים? לא כאן; ה"צעירים" שהגיעו לאירוע היו בני 50 ו?60, הדור השני, שספג את היידיש כבר בישראל. האווירה עוררה בי חשק לרגל קרושה: עוד בטרם החלה התוכנית האמנותית, השיחות בלובי נסבו סביב מידת הקושי של המזרנים, רמת התיבול של האוכל וה"לוקסוס" של המלון.

אבל אם חשבתי שהיידישיאדה תיקח אותי במנהרת הזמן לעבר רחוק ומתוק, מעורפל בריח נפטלין, נכונה לי אכזבה. הרושם הראשוני והתפיסות הקיימות התנפצו במהרה כשהחל אירוע הפתיחה: שמוליק עצמון (81), מוותיקי שחקני ישראל וממייסדי תיאטרון היידישפיל, עלה לבמה וביקש לכבות את כל ה"אלקטרונישע קאקאמייקעס". אי אפשר לטעות - אנחנו במאה ה?21.

לאחר מכן המשיך עצמון בסטנד?אפ ביידיש שוטפת - וסחט צחוקים רועמים מהקהל. אל מול האנרגיה המתפרצת של עצמון, חבריו לתיאטרון ושל הקהל, לא נותר לי אלא להודות שאולי יש משהו בדיבורים על הרנסנס היידי בארץ ישראל.

"יש רנסנס כזה", קובע שמחה שטיין, סמנכ"ל הפיתוח של היידישפיל, "יש מאות מינויים לתיאטרון, ובקהל אפשר למצוא גם צעירים רבים, שמתגעגעים לשמוע את השפה ששמעו מההורים ומהסבים, שכבר אינם". אבל למרות כל הדיבורים על רנסנס, אי אפשר להתעלם מהדימוי החבוט של היידיש. הרי רק למשמע המבטא עולה בעיני כל ישראלי דמות זקנה, גלותית ומגוללת אינסוף תלונות. "היידיש נקטעה ברגע לטובת העברית הצעירה והרעננה", מנסה להסביר לי ענת עצמון, מהשחקניות הבולטות ביידישפיל ובתו של שמוליק עצמון. "וכשבנוסף הוכתב מלמעלה לדבר עברית, היידיש נתקעה בישן - עם אסוציאציה לגלות ולזיקנה".

אבל שטיין אופטימי. "לא צריך להבין יידיש כדי ליהנות מהתיאטרון האיכותי שאנחנו מספקים. מספיק לקרוא את הכתוביות ולשמוע את הצליל האהוב והמוכר", הוא אומר ונוגע בנקודה כואבת. גם חבריו לאירוע חוזרים ודנים במותה של השפה, שהתקיימה מאז המאה ה?9 בקהילות היהודיות באירופה. לדעתו, היידיש לא תמשיך להתקיים כשפת דיבור, אבל הוא אופטימי וסבור שהתיאטרון היידי, בנוסף לשאר הפעולות להחייאת השפה, ישמרו את התרבות והחוכמה היהודית, "וזה מה שחשוב". לא בכדי סיסמת התיאטרון היא "פארגעסט נישט" - לא לשכוח.

עוד בוואלה!

לא רק אנחנו סובלים: משבר האקלים פוגע בחיות המחמד שלנו. אז מה עושים?

לכתבה המלאה

מחכים לפורים?שפיל

כחלק מהרנסנס היידי, הגיעה עכשיו גם היידישיאדה. חברת הנסיעות "סנצ'ורי 21", שהפיקה את האירוע, מתמחה בהפקת אירועים מסוג זה ב?15 השנים האחרונות. בכל שנה נאספים אלפים להשתתף במרוקיאדה, בפרסיאדה, ברוסיאדה, בטריפוליאדה ובעוד אירועים עדתיים דומים. זהו האירוע הראשון לדוברי יידיש, אבל האירוע הבא כבר בשלבי תכנון מתקדמים, ובמארס 2011 צפוי להיערך פורים?שפיל" - אירוע יידי מיוחד לפורים. נציגת החברה, שרון לחמני ידעה לספר שהיידישיאדה שונה משאר האירועים בעיקר מבחינת גיל המשתתפים המבוגר והדרישה לאוכל לא מתובל.

אז אמנם בחדר האוכל לא הגישו גפילטע פיש או קלופס, אבל האווירה האשכנזית נשמרה. ועם זאת, מחוץ לאולם האירועים לא נשמעה יידיש בכלל. מתברר שהתעמולה הבן?גוריונית "יהודי - דבר עברית" - הצליחה גם כאן. כשהם מנהלים שיחות חולין, דוברי היידיש של היום עוברים מיד לעברית.

התעוררות היידיש בארץ החלה לפני כ?30 שנה. בכל העולם נערכו חגיגות מיוחדות במלאות 120 שנה להולדת שלום עליכם, אבל בארץ לא היה זכר לאחד מגדולי הכותבים היהודים. "זה נתן לי זבנג בלב", נזכר שמוליק עצמון, "אמרתי לחברים, לשני השמוליקים - שמוליק סגל ושמוליק רודנסקי, 'בואו נחדש את קליינע מענטשעלעך' (אנשים קטנים) של שלום עליכם. הנהלת הבימה דחתה אותי, אבל אז המנהל הסכים להעלות שלוש הצגות. זה היה מהפך: יידיש בהבימה. במשך 15 שנה עלתה ההצגה 750 פעמים בכל העולם".

בשנים האחרונות היידיש פורחת בישראל. מעבר להקמת תיאטרון היידישפיל בסוף שנות ה?80, פועלים עוד מרכזים לשימור השפה, כמו בית שלום עליכם, בית ליוויק ומרכז "יונג יידיש" בתל אביב, במקביל לכתבי העת "חוליות" ו"דווקא", המוקדשים ליידיש ולתרבותה. באוניברסיטאות גבר הביקוש ללימוד יידיש ותלמידי תיכון יכולים להיבחן בבגרות ביידיש ברמה של 5 יחידות.
זה לא היה המצב בשנים המשמעותיות שלאחר קום המדינה, אז חיו בארץ מאות אלפים, שהיידיש עבורם היתה "מאמא לושן" - שפת אם - והתרבות היידית היתה טבועה בהם. "היידיש היתה הקורבן הרוחני של השואה", קובע עצמון. הוא מדבר בלהט על העוול שנעשה ליידיש מראשית ימי המדינה ועד היום. "עם הקורבן הפיזי אנחנו מתמודדים, ויש כבר 14 מיליון יהודים בעולם, אבל על הרוח חייבים להגן". עצמון מפנה אצבע מאשימה לעבר השלטון הישראלי לאחר קום המדינה. "זו היתה אינדוקטרינציה כמעט בולשביקית להפסיק את הדיבור ביידיש", הוא אומר וממהר לשלוף מסמך רשמי של מדינת ישראל משנת 1951, האוסר על דיבור ביידיש מעל במות התיאטראות. "היידיש, שהיתה מנת חלקו של העם היהודי באירופה במשך אלף שנה, לא היתה צריכה להיאבק על קיומה רק מול הגרמנים והסטליניזם, אלא גם נגד הציוניזם.

"זה נעשה, כמובן, לא רק ליידיש, אלא גם לתרבויות יהודי המזרח, ואני מודה למזרחים שהניפו את הדגל, שלא נכנעו, והחזירו את התרבות שלהם למרכז הבמה. תפתח רדיו וטלוויזיה ותשמע בעצמך את המורשת המזרחית - אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אבל בניגוד לתרבות המזרחית, קשה למצוא יידיש".

אל לכם לטעות: המילים הקשות נאמרות ברצינות גמורה ונחצבות מדם ליבו של עצמון הוותיק, אבל השיחה שמתגלגלת בינינו זורמת בהנאה לפחות כמו הוודקה שהוא מכריח אותי לשתות. "קח עוד קצת", הוא מאיץ בי לסיים את הכוס, ומוזג לעצמו עוד כוסית של צהריים. "אתה כבר לא יכול להמשיך?", הוא שואל?מאתגר אותי, ולפני שאני עונה, הוא "גונב" שלוק מהכוס שלי.

מתה? חיה, בטח חיה

"היידיש והלאדינו הן שפות לאומיות", ממשיך עצמון. "הן השפות היחידות ששימרו את הכתב העברי. יש להן הישגים תרבותיים והישגים אמנותיים שצריכים להיות יקרים לעם היהודי ולמדינת ישראל. לכן חייבים להאיץ את הכניסה של היידיש לתרבות הישראלית. לטובת המורשת היהודית, לטובת הדור הצעיר".

עם כל הכוונות הטובות, הדור הצעיר לא שלט, כאמור, באירוע. נוכחתי לגלות ששערי החום, שרק פסי שיבה ראשונים צצו בו, יכול להיות אטרקטיבי מאוד. בהפסקות שבין ההופעות זכיתי להצלחה, שלא ידעתי כמותה בקרב נשות גיל הזהב. הן לא בחלו בשאלות ישירות, ומשהתברר שאני פנוי, הפכתי לשלאגר. הן לא התעניינו בי לעצמן, חלילה, אבל לפחות שלוש פעמים זכיתי להצעת שידוכים ל"בובעלע אמיתית מבית טוב". געוועלד!

כשאני מעלה בפני ענת עצמון את חששותיי לעתיד היידיש, היא מסרבת להתרגש. "שנים כבר אומרים שהיידיש מתה, והיא עדיין לא מתה. זה תמיד מדאיג - אבל אנחנו מתרכזים בהווה. גם לי יש תחושה שלפעמים אנחנו הולכים עם הראש בקיר", היא מודה, "אבל הדברים הכי טובים יצאו כשהאנשים נכנסו עם הראש בקיר".

גם חברה לתיאטרון, השחקן הוותיק והמשה איבגי של היידיש, יענקל'ה בודו בן ה?78, לא מוטרד. בודו מספר שכאשר הוא נתקל בצופה של היידישפיל שאינו דובר יידיש, הוא מציע לו להתעלם מהבמה ולצפות דווקא בקהל. "היידיש היא מעבר להבנה של המילה. היא החוכמה של האבות שלנו. היא החוכמה היהודית", הוא אומר, ומוסיף, "ואני מבטיח לך שהצחוק של הקהל הוא תאווה לעיניים".

ההבטחה של בודו התגשמה מהר מהמצופה. בבוקר השני של האירוע, בעוד אני מנסה לסלק את קורי השינה, כבר היו חבריי לכנס אחרי ארוחת בוקר מלאה ושחייה בבריכה, ישובים ומוכנים לשירה בציבור. לבמה עלה אורח הכבוד של הכנס - מנהל התיאטרון היהודי בניו יורק, זלמן מלוטק. מלוטק, יהודי אורתודוקס בשנות ה?40 לחייו, שולט ברפרטואר המוסיקלי היידי, ושולף שלאגר אחר שלאגר לקול צהלות הקהל, ומותיר את עינת שרוף הרחק מאחור. מ"שרה לייבע" ועד "ביי מיר ביסטו שיין", הקהל המשולהב מתמוגג. בתום המופע מציע מלוטק חוברת שירים למכירה. לא עוברות חמש דקות וכל העותקים אוזלים. עכשיו נותר למארגני הכנס להסביר לקהל המאוכזב איך אפשר לקנות את החוברת ב"אינטערנעץ" - לא משימה פשוטה.

עכשווי ונושך

אחרי המילים החוצבות של עצמון ובודו כבר השתכנעתי שאולי ליידיש יש עוד סיכוי. רציתי לקוות שהזיכרון מבית סבתא וסבא, ההולך ומתעמעם, של המנגינה המיוחדת של השפה המיוחדת על כל ביטויה שבאמת אי אפשר לתרגם לשום שפה אחרת, ימשיך לחיות גם אחריי. את החיזוק לתחושות אלה קיבלתי על הבמה. גם שם קיבל הדימוי האנכרוניסטי של היידיש זבנג רציני.

למרות גילו, יענקל'ה בודו מגלם במרץ מעורר השראה את דמותו של הגנגסטר היהודי?אמריקני מאיר לנסקי. לנסקי, שעלה לגדולה בעולם התחתון בזמן תקופת היובש בארה"ב, מבקש בערוב ימיו לקבל אזרחות ישראלית על בסיס חוק השבות. הוא מתעצבן שפקידה מבלבלת את שמו עם זה של טלנסקי, ההוא מהמעטפות, ומגולל את שמותיהם של בגין, גולדה, ניקסון ושאר מנהיגים שפעלו עשרות שנים לאחר חורבן הקהילה היהודית באירופה.
העיסוק האקטואלי כל כך בחוק השבות ובפרשת המעטפות לא מותיר ספק. התיאטרון היידי לא קפא על שמריו, וממשיך להמציא עצמו מחדש, גם 70 שנה אחרי השואה. לצד מחזות שיצרו גדולי הכותבים ביידיש בתחילת המאה הקודמת, התיאטרון מציג מחזות חדשים של כותבים מכל העולם וגם תיאטרון ישראלי מקורי.

בודו נרגש לאחר ההצגה. עכשיו, בגיל 78, הוא מרגיש שהגיע לאחד משיאי הקריירה שלו עם הצגת היחיד, שעלתה כבר 70 פעמים בארץ ובעולם. הוא מצוטט בפניי את זוכה פרס נובל, הסופר יצחק בשביס?זינגר. "בשביס?זינגר אמר שהיידיש היא לא שפה מתה, אלא שפה של מתים. כשהמשיח יבוא - אתם יודעים כמה קוראי יידיש יהיו?!".

כמו קהילות מזרח אירופה, כך גם תיאטרון היידיש: מעל להומור, לשמחה ולעושר התרבותי והרוחני מרחפת הדאגה מפני הסוף. שמוליק עצמון מבקש לגייס את הקהל ל"גדוד מגיני השפה". "אתם אמנם כבר מגויסים", הוא אומר דווקא בעברית, "אבל אני מקווה שתמשיכו לבוא וגם תביאו אתכם את הדורות הבאים".
המחשבות על עתידה של השפה ההולכת ונעלמת אינן מפריעות לעשייה של אנשי היידישפיל, שממשיכים לעבוד במרץ על המשכיות התיאטרון והעשרת הרפרטואר שלו. וחוץ מזה, כמו שאומרים ביידיש, "מען טראכט און גוט לאכט" - האדם מתכנן והאלוהים צוחק. אז מה זה בעצם משנה?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully