זה לא המזרח התיכון, טמבל

התיאורים בתקשורת של הפסד המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים לקוחים מתוך סמינר מזורז של מטאורולוגים וגיאולוגים או סרט הדרכה של "נשיונל ג'יאוגרפיק" על אסונות טבע. "צונאמי", "הוריקן", "טייפון", "סערה בקטגוריה 5", "רעידת אדמה". הדמוקרטים אכן נחלו הפסד גדול – הגדול ביותר מאז 1948 - בבית הנבחרים, וכל העולם עסוק בהשלכות על השנתיים הבאות של הנשיא אובמה בבית הלבן.

כאן, לקוחים המינוחים מתחום התנועה המוטורית: מוגבל, משותק, חופשי לעשות כראות עיניו, ירוץ קדימה, תחום רק לנושאי פנים? או לחילופין, יתפנה לתמרן במדיניות חוץ? הפיתוי גדול, קורץ ומבוסס מציאות.

אותו פיתוי חזק לקבוע שלבחירות מחצית הקדנציה לקונגרס ה – 112 אין ולו כלום עם המזרח התיכון, ולתוצאותיהן השלכות מזעריות – אם בכלל – על מדיניות החוץ של ארה"ב. הפיתוי לקבוע, בניגוד למקובל לחשוב בחוגים מסויימים בישראל, שאין לבית הנבחרים השפעה אמיתית על מדיניות החוץ, הוא גדול. רבים סבורים שאין לו כל השפעה, אלא כשמדובר בתקצוב, ושבית הנבחרים יכול לעמוד על רגליו האחוריות ולצאת בהצהרות, גינויים ותשבוחות לנשיא, אבל כל עוד לא מדובר בהחלטה לצאת למלחמה, אין לו סמכויות או מנדט חוקתי כלל להתערב בעיצוב מדיניות חוץ של הממשל.

בית הנבחרים מבטא ומשקף את התמיכה בישראל ואת ייחודיות היחסים במובן הרחב והעמוק ביותר, אבל מעט מאוד נשיאים שינו מדיניות חוץ כתוצאה מהצהרות שיצאו מהבית או שיתפו את מנהיגיו בגיבוש מדיניות חוץ.

ובכל זאת, בהתחשב ביחסי ישראל-ארה"ב, מעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון, הסכנה שתציב אירן גרעינית, מדיניותו הייחודית של הנשיא אובמה והעימותים בין הממשלים בוושינגטון ובירושלים, יש צידוק לדכא את הפיתוי ולבחון השפעות אפשריות.

אפשר להמר ולהעריך שמבין המיליונים (40% שיעור הצבעה ברחבי ארה"ב) שטרחו ובאו להצביע ל-435 צירי בית הנבחרים ו-37 הסנטורים שעמדו לבחירה, אף לא אחד הצביע בעד או נגד מועמד מסויים על פי עמדתו ביחס לסוגיית הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הבוחרים שהתאכזבו מהנשיא אובמה הביעו מרירות, תסכול וכעס על המצב הכלכלי, על היעדר התקווה והאופטימיות, על חקיקה פולשנית מדי לטעמם בנושא הרפורמה בבריאות. הבטחת שינוי, הם טענו, אבל הוא לא הגיע.

יש כאן פרדוקס נוראי. האמריקאים רוצים שהממשל יעשה יותר ומצביעים לרפובליקנים שנשבעים שיעשו הכל שהממשל יעשה פחות. אלו שהצביעו בעד מועמדים דמוקרטים במחוזות (לבית הנבחרים) או במדינות (לסנאט) שיקפו אמון וסבלנות במניפת החקיקה והרפורמות של אובמה והתרסה נגד המפלגה הרפובליקנית והזרם הקיצוני שאיים להשתלט עליה.

אבל אסור לטעות: לא אלו שהצביעו לטובת מועמד רפובליקני ולא אלו שתמכו בדמוקרט עשו את זה מתוך מיקוד במדיניות חוץ. לא אלו שהצביעו נגד אובמה או בעדו עשו את זה מתוך דאגה ואכפתיות לגורל התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. יתרה מכך, ארה"ב מתבוססת בשתי מלחמות: עירק ואפגניסטן, ועוד מלחמה בטרור שמחייבת אותה להשקעת מאמץ בפקיסטן, אירן ורחבי העולם כולו ובכל זאת, הנושאים האלו לא היו בתוך עשרת הנושאים שהעסיקו את הבוחר האמריקאי, על פי סקרי היציאה מהקלפיות.

ובכל זאת, נשאלות שאלות לגיטימיות: האם יכולה להיות לתוצאות הבחירות השפעה כלשהי על מדיניות אובמה? האם הניצחון הרפובליקני בבית הנבחרים טוב לראש הממשלה נתניהו ומקל עליו?

מדיניות החוץ של ארה"ב לא תושפע מניצחון רפובליקני שבמהותו הוא מחאה על מצב כלכלי ואי-וודאות תעסוקתית. לכאורה, הבוחר אמר לנשיא אובמה: תשקיע את מלוא מרצך, זמנך ועוצמתך ביצירת מקומות עבודה ולא במדיניות חוץ. מצד שני, אובמה השלים את החקיקה והרפורמות הכלכליות הגדולות במהלך 2009-2010 וממתין בסבלנות לפירות המהלכים בסוף 2011 או ראשית 2012. יש לו שנה שלמה למלא את תפקיד "מנהיג העולם החופשי".

האמריקאים מתעניינים בכלכלה ותעסוקה אבל עדיין רוצים להיות ולהיתפש כמעצמת-על. לפי היגיון זה, מידת המעורבות של אובמה במזרח התיכון תגבר הן במישור הישראלי-פלסטיני והן ביחס לאירן. בית נבחרים רפובליקני לא יוכל באמת להתנגד למהלכים כאלו. לכל היותר, יוכל בית הנבחרים לבקש מאובמה "שלא ללחוץ על בעלת הברית שלנו, ישראל". זה יפה, אבל האם זה בראש סדר העדיפויות של המצביע ששלח את הרפובליקנים לוושינגטון? לא.

לגבי השאלה השנייה, מוטב שראש הממשלה ישקיע מאמץ ביצירת יחסי אמון עם הנשיא אובמה ומזכירת המדינה הילרי קלינטון. הם שם עד 2012. כל נסיון ל"מפלג" את עניין ישראל ולבחוש בקלחת הוושינגטונית נדון לכשלון ולנזק ארוך טווח. מי כמו נתניהו אמור לדעת את זה לאור נסיונו עם קונגרס רפובליקני, נשיא דמוקרטי (קלינטון) ב-1996-1999, והפסד בבחירות.