כוסות התה התנפצו

מפלגתו הליברלית של הנשיא המכהן נחלה תבוסה מסחררת בבית הנבחרים של הקונגרס – אחרי בחירות חצי הקדנציה חלקה בו ירד בשיעור מדהים של 27%. הפרשנים היו חלוקים לגבי הסיבות שהובילו למהפך, אך כולם הסכימו שהחלו לנשוב רוחות פקפוק בנשיא המכהן, שעלה משום מקום שנתיים קודם לכן, ונבחר במפתיע לאחר מסע בחירות היסטורי בו הכריזמה האישית הסתירה את ניסיונו הדל של הפוליטיקאי המקומי מאילינוי.
למחרת הבחירות ניתחו כל הפרשנים את מצבו החדש והפגיע של הנשיא. ברור היה כי יתרת הקדנציה שלו תועבר בשיתוק שלטוני, וסיכוייו של המנהיג להיבחר לקדנציה שנייה בבית הלבן שאפו לאפס.

נשמע מוכר? חכו עוד רגע. השנה אינה 2010 והנשיא אינו ברק אובמה. השנה היא 1862, בחירות אמצע הקדנציה של הנשיא אברהם לינקולן, וכדאי אולי להיזכר מה קרה לתחזיות השיתוק של הפרשנים וכיצד נראו השנתיים האחרונות בכהונתו הראשונה, אחרי שמפלגתו איבדה רבע מהמקומות בבית הנבחרים. הרי לינקולן כמעט ולא הספיק לעשות כלום. הוא רק שיחרר את העבדים, אירגן את כוחות הצבא מחדש, הוביל לניצחונו של הצפון במלחמת האזרחים העקובה מדם, ולמעשה שמר על איחוד ארה"ב כמדינה חופשית בעלת נורמות חוקתיות. כעבור 146 שנה, אותן נורמות חוקתיות אפשרו את בחירתו של איש שחור, עוד מועמד בעל ניסיון פוליטי דל ממדינת אילינוי, לנשיאות.

כדאי לדייק: הפסדה של המפלגה הדמוקרטית אמש היה קטן הרבה יותר מזה של מפלגתו של לינקולן ב- 1862, בשיעור של 50% - הדמוקרטים איבדו אתמול 13% מהמקומות בבית הנבחרים. במונחים אלקטורליים, דווקא תוצאות הבחירות לסנאט התקרבו למהפך של ממש, היות והדמוקרטיים איבדו 21% מהכיסאות. אבל בגלל שרק שליש מהסנאט הועמד לבחירה, הנפילה החדה בפופולריות לא עלתה לדמוקרטים באיבוד הסנאט והם שמרו על הרוב. בזכות עובדה מכרעת זו, נכשל ניסיונם של הרפובליקנים להשתלט על הזרוע המחוקקת בארה"ב.

אין באמת הפתעות בתוצאות שמוצהרות בזמן כתיבת שורות אלה. לפני הבחירות כתבנו כאן שהרפובליקנים ישיגו כ- 50 מקומות חדשים בבית הנבחרים וכ- 8 מקומות בסנאט, ובסוף הקונגרס ינוהל כישות מפוצלת, כפי שהתנהל כמה וכמה פעמים בעבר בתולדות ארה"ב. וכך, תוצאות האמת אמנם מהוות מכה לאובמה, אך לא תהיה לו בעיה סטרוקטורלית בהתמודדויותיו בשנתיים הבאות. לא רק שאפשרי למשול בארה"ב עם קונגרס מפוצל, אלא שמצב זה הוא שגרתי, ובמידה רבה מתאים למנטליות "האיזונים והבלמים" ששולטת שם מאז ומתמיד.

למרות שהתוצאות עדיין חלקיות וכל פרשנות צריכה להילקח בעירבון מוגבל, דומה כי הכותרת של בחירות האמצע בארה"ב אינה ניצחון סוחף לימין הקיצוני המזוהה עם חוגגי "מסיבות התה", אלא עלייתו של המרכז השפוי במפלגה הרפובליקנית. ייתכן כי דווקא אובמה, שקיבל לכאורה סטירת לחי, יתאושש במהרה, ויסתבר כי המפסידה הגדולה אמש היתה שרה פיילין. אילולא החלטת המפלגה הרפובליקנית להיכנע ללחצי הקיצונים במסיבות התה ולבחור מועמדים נטולי ניסיון פוליטי, וקנאים בהשקפתם, בכמה מרוצים קריטיים במספר מדינות, ייתכן והרפובליקנים היו זוכים ברוב בסנאט, ולוקחים את כל הקופה. הימור מסיבות התה זה לא צלח: במדינה כמו נבדה, המצביעים נרתעו מהמועמדת הרפובליקנית הקיצונית, שרון אנגל, שקראה במהלך מסע הבחירות לסגור את משרד החינוך הפדרלי, לבטל את מערכת הביטוח הלאומי, ולאסור על הפלות באופן מוחלט (גם במקרים של אונס וגילוי-עריות). ליריבה של אנגל, הארי ריד, יו"ר הסנאט ואדם מנוסה בזירה הפוליטית, לא היה מנוס אלא להשיב אש בחשיפת הבוסריות המטורפת בעמדותיהם של אנגל ואוהדיה במסיבות התה.

מבחינת הדמוקרטים, ניצחונו של ריד למעשה הציל את הסנאט. כל הישג חקיקתי שממשל אובמה ישיג בשנתיים הקרובות (וליתר דיוק, כל הצלחה במניעת מהלכי חקיקה אפלים או גזענים נגד הומוסקסואלים או מהגרים או פנסיונרים או נשים אשר שואפות לשליטה בגופן) יירשם לזכות החוכמה והנחרצות של הארי ריד, ושל כמה עמיתים דמוקרטים נוספים, שהצליחו להראות לציבור כי סדר היום במסיבות התה מופקר ומנוגד לזכויות היסוד המשוריינות בחוקה האמריקנית.

כמובן, האזרח בארץ מתבונן בטלטולי הפוליטיקה בארה"ב מתוך מערכת שיקולים שונה מזו של המצביעים במדינות כמו נבדה ובדלוור. אך למי שמשוכנע כי הפגיעה בפופולריות של אובמה תואמת את האינטרסים הישראליים, מומלץ לפחות לחשוב קצת עם מי הוא נכנס למיטה. בשנתיים האחרונות נכרתה ברית בלתי קדושה בין ישראלים מבקרי אובמה וחוגגי מסיבת התה. לישראלים בקטגוריה הראשונה מומלץ לצפות בתשדיר בחירות של שרון אנגל, שמעיד על היבטים של שנאת הזר, פרנויה ואתנוצנטריות, שהיו אמורים להיות מנוגדים לתפיסת היסוד של כל דמוקרטיה הבנויה על הגירה וחופש הזדמנויות, כמו מדינת ישראל.

ועוד בשורה אחרונה וקצרה למי שחש מורת רוח מתוצאות הבחירות בארה"ב: מי שציפה להתנחם בג'וינט בחוף מאליבו בקליפורניה ייאלץ להמתין עוד קצת. כדי לברך על העלה הירוק, עדיין נצטרך לבקר בסיני או בהודו, אך לא בסן פרנסיסקו.


* ד"ר מתיו סילבר הוא היסטוריון בחוג ללימודים רב-תחומיים במכללת עמק יזרעאל