סטודנט ואברך: ישראל זקוקה ללומדי תורה

דרור אידר
03/11/2010

בשבוע האחרון נחשפנו לידיעות ולטורים רבים בתקשורת ש(כמעט) לכולם מכנה משותף: גינוי גורף של הצעת החוק שנועדה להסדיר את הסיוע הכלכלי לאברכים לומדי תורה. לא שמענו בתקשורת דיון בשאלה העקרונית: האם ישראל זקוקה ללומדי תורה? האם העם היהודי זקוק לגרעין שימשיך את מסורת הדורות?

אין הכוונה ליידישקייט, לא לחוג פרשת השבוע, לא לדף יומי וגם לא לשילוב בין לימוד לעבודה - אלו דברים טובים שמעלתם במקומם; אני מדבר על לימוד תורה מלא, ללא הפסקה, מסירות נפש פשוטה כמשמעה על ליבת הקיום של העם היהודי. האם ישראל זקוקה לזה?

אם התשובה חיובית, ואני מאמין שרוב הציבור חושב כך, אפשר להתחיל את הדיון לא בשאלה אם צריך לסייע, אלא מדוע לא מגדילים לסיירת התורנית הזאת את הסיוע. ההשוואה הפופוליסטית בין האברכים לסטודנטים נואלת. ההשכלה הגבוהה זקוקה להגדלת התקציב בלי קשר לתקציב הזניח של אותם אברכים עניים. יתרה מזו, הסטודנט הממוצע לומד כמה שנים, נלחץ מעט ואז יוצא לשוק העבודה ומתחיל להרוויח. מטרתו - לשפר את איכות חייו ולהתקדם בעבודתו. אם נשאר באוניברסיטה כמרצה, מחכים לו חיים טובים ומעמד יוקרתי. הוא ילמד כמה קורסים ובשאר הזמן יחקור ויכתוב מאמרים, ישתתף בכנסים בחו"ל ועוד יקבל משכורת יפה. זה בסדר ומגיע לחוקרים במדעי הרוח והחיים. אני הרי בא משם. מדינת ישראל זקוקה לחוקרים ולמדענים. אבל גם ללומדי תורה.

האברכים המדוברים עזבו את החיים הטובים ובחרו בעיסוק בליבת הקיום היהודי: לימוד תורה. אין שם קידום, לא כנסים או נסיעות, אין יוקרה, רק כלימות ורוק מחלק מאחיהם. יציגו אותם כפרזיטים אף על פי שהם עמלים רוב שעות היום, יביאו מקרי רמאות מקוממים ויצבעו בהם את כלל המרחב התורני.

הרוח היהודית

ההשוואה הנכונה אינה בין סטודנט לאברך אלא בין סטודנט לנזיר. זאת דוגמה שחלק מאנשי התקשורת יבין יותר מאשר מהו תלמיד חכם יהודי. אי אפשר להשוות סטודנט לנזיר המקדיש חייו לעבודה רוחנית. הנזיר היהודי לא פורש אמנם מחיי משפחה, אבל בהחלט פורש מחיי העולם לטובת עיסוק מסורתי בתורה.

ישראל קמה בעקבות המרד של האליטה הלמדנית במאה ה?19, שראתה בדת ובממסד הדתי גורם עיקרי לניוון הפוליטי, הכלכלי והחברתי של העם היהודי.

המרד הביא לניתוק בין האוונגרד היהודי לבין העולם היהודי הישן, ובעקב?י ההיפרדות הזאת התאפשרה התגבשות של הקולקטיב היהודי המודרני בארץ ישראל ולאחר מכן במדינתו המתחדשת. בשבוע האחרון התקבל הרושם שחרון האף של אותה אליטה מהמאה ה?19 נותר בעינו, רק שבינתיים הלך לעולמו דור הלמדנים המורדים ותחתיו קם דור בורים המתכבדים בקלון אחיהם ובזים לעצם לימוד התורה, מכיוון שזה שייך "להם" ולא "לנו".

הרבה שנים עברו מאז, די זמן כדי להתפייס עם עברנו. מהפכת החילון זקוקה לעולם התורה לשם הפריה הדדית. המהפכה הציונית לא התכוונה לשפוך את הילד עם המים. לא היתה ציונות ללא השאיפה לציון שעוגנה בעיקר בחיים הדתיים, בכתיבה התורנית ובמשפט העברי במשך אלפי שנים.

במאה ה?11 ביסס הרמב"ם את מקומם של אותם נזירים יהודים שפרשו מקריירה ומהבלי הזמן. כידוע, שבט לוי לא זכה בנחלה בארץ כשאר השבטים. מדוע? "מפני שהובדל לעבוד את האל לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים (...) ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מ?ד??עו? להיבדל לעמוד לפני האל לשרתו ולעובדו לדעה אותו (...) ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים".

יש כאן משימה הדדית. אנשי שבט לוי - לומדי התורה הקבועים (לא מזדמנים, לא אורחים לכמה שנים, אלא כמפעל חיים) - מסיקים את הכור הרוחני היהודי ואחיהם תומכים בהם.

אין כאן התנשאות של צד אחד על משנהו, וגם לא פחיתות כבוד מצד שאר אנשי הרוח, אלא עבודה קבועה מתוך כבוד הדדי על משמר הרוח היהודית, שבלעדיה לא היינו עם.

  • חוק האברכים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully