אחרי הבחירות: מה יעשה אובמה?

סופת ההוריקן הפוליטית עושה דרכה במהירות לעבר חופיה של ארה"ב והיא עתידה לנחות ביום ג' ולזרוע הרס במאחזים הדמוקרטיים שבגבעת הקפיטול. ברור שהנחשול שבפתח עתיד לטלטל את הקונגרס ולהצמיח מהפך בבית הנבחרים (שהסיעה הרפובליקנית שבו צפויה לזכות בתוספת של 50 מושבים לפחות). בסנאט, לעומת זאת, אף שהמפלגה הדמוקרטית צפויה להצטמק, ספק אם הפסדים אלה יהפכו אותה למפלגת המיעוט בבית. ואולם, גם במקרה שרק בית אחד ייפול בידי הרפובליקנים ובסיועה של תנועת מסיבת התה, עתיד הנשיא אובמה לעמוד בפני הוויה חדשה, לעומתית ומאתגרת.

המשך השליטה הדמוקרטית בסנאט (אם אכן כך יהיו פני הדברים) ישאיר בידיו של הבית הלבן עוצמה בלתי מבוטלת ויאפשר לו ליזום חקירות ושימועים, וגם לאשר מינויים חדשים של בכירים בממשל. עם זאת, ייאלץ הנשיא להתמודד עם בית נבחרים שיהיה ברובו עוין. ואכן, בית הנבחרים החדש, במיוחד אם יהיה בעל אופי שמרני בהשראתה של תנועת מסיבת התה הפונדמנטליסטית, יקשה על הנשיא לקדם את סדר יומו החברתי והכלכלי המקורי.

כך עלול יהיה הבית הלבן לעמוד בפני שוקת שבורה בעוד שנתיים, שכן לא יהיו בידיו הישגים חקיקתיים בתחומים שבהם התחייב לתמורה. במקרה כזה גם הישגים במרחב הבינלאומי לא יסייעו לו לשקם את מעמדו. כזכור, גיבור מלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא ג'ורג' בוש האב, הובס בבחירות 1992 בידי המועמד האלמוני ביל קלינטון לאחר שלא השכיל להתמודד עם המשבר הכלכלי.

כדי להימנע מגורל פוליטי דומה נשאלת השאלה באשר לדפוסי הפעולה שאותם יוכל הממשל לאמץ מול מציאות מורכבת ועמוסת מחלוקת ומתח.

באופן עקרוני יעמדו בפני הנשיא שתי חלופות עיקריות.

הראשונה - לחזור לעידן קלינטון ולשחזר את אורח התנהלותו הפרגמטי בעקבות התבוסה המוחצת שנחל בבחירות הביניים לקונגרס בנובמבר 1994. ואכן, בעוד בשנתיים הראשונות לכהונתו שאף קלינטון, בין היתר, לקדם רפורמה מהפכנית בביטוח הרפואי, הוא נמנע - בעקבות התרסקותה של יוזמה זו - מכל מהלך פורץ דרך דומה. במקום זאת פנה לעבר המרכז הפוליטי ולא היסס אף לנכס לעצמו עמדות רפובליקניות מסורתיות, כמו בסוגיית היקף ההתערבות הממשלתית במשק.

מהפך זה איפשר לקלינטון לכונן קואליציות עם הזרם המרכזי של המפלגה הרפובליקנית, שעד מהרה הניבו חקיקה פורייה במגוון רחב של סוגיות כלכליות ותקציביות. ואכן, ב?1996, כשהוא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה, נבחר קלינטון ברוב ניכר לתקופת כהונה שנייה.

ואולם, כאמור, הרבה תלוי באופייה ובסגנון התנהלותה של הסיעה הרפובליקנית בשני בתי הקונגרס. שכן, אם סיעה זו תהיה נתונה להשפעתו של הימין השמרני (במיוחד אם מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, יובס בידי שרון אנגל, המזוהה לחלוטין עם תנועת מסיבת התה), קשה להניח שיימצא המרחב הדרוש לשיתוף פעולה. במקרה זה הכל יהיה תלוי בפסק דינו של הבוחר באשר לגורם האחראי לקיפאון ולשיתוק בשדה החקיקתי. בעקבות בחירות 1994 נתפסו הרפובליקנים כאחראים לשיתוק תהליך החקיקה - שאכן התרחש ב?1995 - וגם נכונותם המאוחרת לשתף פעולה עם קלינטון הפרגמטי לא סייעה להם ביום ההכרעה ב?1996.

החלופה השנייה דומה במהותה לדפוס הלעומתי שאותו נקט הנשיא טרומן בעקבות תבוסתו הקשה בבחירות הביניים של 1946 (שבה איבדה מפלגתו 55 מושבים בבית הנבחרים), ושאותו אימץ גם הנשיא ג'ימי קרטר בעקבות הפסדו המתון יותר בבחירות הביניים של 1978. בשני המקרים הללו נותר הנשיא הדמוקרטי נאמן למסכת עקרונותיו ותוכניותיו הראשוניות, בלי שהיה מוכן לסטות מהם כהוא זה. למותר לציין שהמדובר באסטרטגיה עתירת סיכון. זאת משום ששיתוק תהליך החקיקה עלול להצטייר בציבור כביטוי לחולשתו ולמנהיגותו הכושלת של היושב בבית הלבן.

ואכן, בעידן קרטר העצימו עימותיו עם הקונגרס המרדן (כולל עם חברי סיעתו) את תדמיתו כמנהיג דוגמטי ובלתי יעיל, וכך תרמו לתבוסתו ב?1980. לעומת זאת, הצליח טרומן לקבע בתודעה הציבורית דווקא את דימויו של הקונגרס כחסר אחריות וכמנותק מצרכיה החברתיים של האומה האמריקנית. דימוי זה העניק לנשיא "גלגל הצלה" מפתיע בהתמודדותו הקשה עם המועמד הרפובליקני תומס דיואי ב?1948. ההחלטה בידי אובמה.