מיד בהיוודע דבר מעצרו של הסופר אמיר מח'ול בעבירות ריגול ומסירת מידע לאויב ומגע עם סוכן זר, פצחה מקהלה יהודית?ערבית מתוזמנת בשאגות "הוא זכאי, הוא זכאי", והוסיפה הודעה שבשיגרה: איש הרוח הערבי מחיפה עונה "במרתפי השב"כ". בספר התווים של המקהלה אין לשב"כ חדרי חקירות הוגנים. רק "מרתפים".
אתמול התפוצצה בועת ההכחשה. מח'ול עשה עיסקת טיעון. הוא הודה בעבירות חמורות. כמעט תעתיק של כתב האישום נגדו. ריגל, נפגש עם סוכן חיזבאללה ושאר העבירות הפליליות. רק מעטים הבחינו בפיסקה צנועה אך חשובה: הוא חזר בו מכל ההאשמות כאילו חוקרי השב"כ עינו אותו. ה"מרתפים" - יוק. האישומים נגדו כה חמורים שפרקליטו אביגדור פלדמן מבקש לכלוא אותו לשבע שנים. התביעה מעדיפה עשור. נאשם אינו מבקש שבע שנים בבית הסוהר אם נפל קורבן לעלילה, או למשגה של חוקריו.
אפשר להבין ללב קרובי משפחתו ושותפיו לדרך המכחישים האשמות שהן אמת לאמיתה, אך מדוע תמיד נמצאים גם יהודים ישראלים הנותנים יד להלבנת פני העוסקים בהגנה על ביטחון המדינה? למה הם מיתממים, שאם מח'ול עוסק בהפרחת אותיות ומילים אין הוא מסוגל לחתור תחתיה?
יוצרים חשובים
הרי מדובר ביוצרים חשובים שהקהל מטה אוזן לדבריהם, וכך ראוי שייעשה. מניחים לטובתם כי לא יאמרו דבר שלא בדקו ולא יכפישו בבלי דעת, אבל הפער בין מה שטענה מקהלת מח'ול לבין מה שהוא עצמו חתם עליו בבית המשפט מעיד על הקלות הבלתי נסבלת שבה מוציאים אנשי רוח את דיבתו של שלטון החוק בישראל.
היסחפותם של יותר ויותר "עשבים שוטים" מבין ערביי ישראל לתחום המסוכן של עבריינות ביטחונית אינה עוד עניין שולי, אבל אינה צריכה להשפיע על מערכת היחסים בין הרוב לבין המיעוט במדינה. מבחינה זו מעוררת ההצעה לשלול אזרחות ממי שהשתתף בפעולת טרור בעיה מהותית. בדמוקרטיה אדם נולד לאזרחותו והיא שייכת לו עד יום מותו. אפשר לשלול מבוגד או מעבריין נמלט טובות הנאה כמו תשלום פנסיוני. כך לגבי ח"כ עזמי בשארה העושה בלבנון. אך לא את האזרחות. עדיף שהמחוקק ידרבן את בתי המשפט לכלוא את העבריינים לתקופות ארוכות ולבטל את הזכות לקיצורן, אבל לא לשלול את האזרחות.
יד קשה בענישה ובשמירת הסדר הציבורי היא פתרון יעיל יותר. משני צידי המתרס מצויים קיצונים המלבים את האש. אנשי כהנא שהפגינו אתמול באום אל?פחם כחוק וכדין הם מציתי אש ושורפי יערות התורמים במודע לעימות, לא פחות מאנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית שמפיצים שקר הרה?אסון כאילו נשקפת סכנה למסגד אל?אקצא בירושלים. בשני סוגי ההתכנסות יש אלימות קיצונית והמשטרה צריכה לנהוג במתפרעים ביד קשה. בתנאי שתעשה כן במידה שוויונית ללא הבדל דת וגזע.
תקיפות וחוק וסדר הם היעד הראשון של המשטרה, בלי להתחשב בזהות המפגינים המתפרעים. כפי שהפגינו אתמול במיומנות לובשי המדים הכחולים בריכוז הערבי הגדול בישראל, שאירח בעל כורחו את אנשי כהנא.