אני לא מת על השיטות והמסרים של הימין הרדיקלי. גם אם חלק מטענותיו צודקות, חלק אחר מגונה בעיניי. בדיוק, אגב, כמו שמגונה בעיניי הפתיחה המתנצלת הזאת שנועדה להבהיר שבציבור השמרני והניאו?שמרני בישראל יש קשת דעות רחבה ביותר, בניגוד לניסיון התקשורתי למרוח את כל הימין בצבע אחיד (לרוב אדום, שחור ולבן).
עם זאת, מול הימין הרדיקלי אתמול באום אל?פחם עמדו לא רק תושבי המקום אלא פוליטיקאים ואנשי שמאל רדיקלי, שבחסות התקשורת הישראלית נשמעו מקובלים יותר מהרדיקלים המאיימים מימין.
ישראל היא מדינת חוק שחופש הביטוי (ולא חופש השיסוי) בה מקודש. גם לימין הרדיקלי. המהומה שהתעוררה באום אל?פחם מתרחשת דרך קבע בחברון ובשייח' ג'ראח. מי שמסית שם את האוכלוסייה הערבית הם לרוב אנשי שמאל, המתסיסים את הפלשתינים לקום ולעשות מעשה מול המשפחות היהודיות המתגוררות שם לפי חוק.
לא מזמן פירסם העיתונאי יונתן דחוח?הלוי ראיון עם אשרף ג'עברי, מקורבו של השייח ג'עברי, ראש החמולה הגדולה ביותר בחברון. ג'עברי הביע התנגדות להפגנות המכוונות והפרובוקטיביות המתקיימות מדי שבת מול בתי היישוב היהודי בחברון. לדבריו, ההפגנות נועדו "להתסיס וללבות מתיחות בעיר" ונועדו "לייצר תמונות של עימותים עם כוחות הביטחון". עוד אמר אשרף כי ארגוני השמאל "מסכנים את היציבות והביטחון בחברון" וכי "ניתן לקיים יחסים טובים עם היישוב היהודי ללא צורך בעימותים והפגנות".
נשוב לאום אל?פחם. כל ההפגנה היתה לעג לרש והנציחה את שידוע אבל חוששים לדבר בו: חלק ניכר מהיישובים הערביים במדינת ישראל הפך לאקס?טריטוריה, אוטונומיה בזעיר אנפין, שאליה פוחדים נציגי הממשלה והחוק להיכנס, לגבות מסים, להשליט סדר, להחרים נשקים בלתי חוקיים, לפשר בריב חמולות ושאר פעולות המקובלות במגזר היהודי.
תופעה מאיימת
זכותו של כל מפגין לעמוד בכל מקום שירצה ולהביע את דעתו, גם אם היא מגונה. ערביי ישראל מכירים היטב את הזכות הזאת ובחסותה הם משחררים לא אחת ביטויים המאיימים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. רק לא אצלם בבית. שם עדיין החוק הוא בעירבון מוגבל, שכן החוק הוא נציגה של המדינה היהודית השנואה. לכן ההתנגדות לכל ביקורת נגד גידולי הפרא בחברה הערבית, גם אם הביקורת הקיצונית היא במסגרת דמוקרטית וגם אם ההתנגדות הערבית להפגנה היא אנטי?דמוקרטית בעליל.
הדברים מקבלים משנה חיזוק לאור העובדה שההפגנה היתה נגד הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, תנועה אחות לחמאס ולעוד גופים אולטרה?רדיקליים המאיימים לא רק על ישראל והמערב כולו, אלא גם על מדינות ערביות מתונות. הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אכן מבקש להשמיד את ישראל ולהשליט כאן שלטון דת מוסלמי, שתחתיו תיאלץ ח"כ זועבי להסתתר מאחורי רעלה, ממש כמו המפגינים שהקיפו אותה והשליכו אבנים על כוחות השלטון הישראלי שכה שנוא עליה.
קשה לדון בתופעות הקשות הללו בלא להיצבע ב"גזענות", "פשיזם" וביטויים דומים בחסות התקינות הפוליטית המסרסת. כך נשמעו ח"כים ערבים שביקשו להסיר את המונח "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה" משום שאין כאן כבוד. אכן, רצח הוא רצח הוא רצח. עם זאת ההבדל חשוב, ולו לצורך ההתמודדות עם תופעה כזאת. רוצח אחר - גם על רקע רומנטי (עוד מונח מגונה) - עושה זאת בידיעה שהוא עובר על הנורמה החברתית, פושע נגד החוק. לעומתו, הרוצח על רקע חילול כבוד המשפחה עושה זאת מכיוון שלדעתו הוא מקיים את צו הנורמה, את החוק השבטי. בכך הוא חושב להשיב את כבוד המשפחה. ואכן, כבוד הוא מונח מפתח במזרח התיכון.
במדינה האיסלאמית של ראאד סלאח, שחברי בל"ד החילונים הגנו עליו אתמול, תשרור הבנה לרוצחים מסוג זה, ממש כפי שבמדינות ערביות (אפילו מתונות) קיימת סלחנות המעוגנת בחוק כלפי רוצחים כאלו. הדמוקרטיה הישראלית כולה, ולא רק קבוצות קיצוניות, צריכה להתמודד עם התופעה המאיימת הזאת.