חבטה מנצחת

"ב?2008, כמה שבועות לפני הרולאן גארוס, הרגשתי שזהו - נגמר לי. חשבתי להפסיק לגמרי עם הטניס. לא יכולה לראות יותר מגרש. לא היה ניצוץ. לא היתה הנאה. אני זוכרת שדיברתי אז עם אמא ואבא שלי והם אמרו שמבחינתם זה בסדר. אפשר לזרוק את המחבט לפח ולחזור הביתה.

"הסוכן שלי עמית נאור, שהוא אדם עם המון ניסיון, נכנס לתמונה ואמר לי שלמרות שאני רוצה להרגיש שונה ומיוחדת, זה קורה לכל הטניסאים בסבב, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת. הוא נתן לי עשרה ימי חופש ואסר עלי לגעת במחבט. הוא שלח אותי לצאת לבלות, לשתות, להתפרק. אני לא בן אדם כזה, אז לא השתוללתי יותר מדי, אבל כן לקחתי את הכל בקלות.

"ואז, אחרי העשרה ימים האלה, קרה משהו יפה. הפסדתי, כמובן, בסיבוב הראשון של הרולאן גארוס בשלושה סטים לסמנתה סטוסור האוסטרלית. היא היתה עדיין מדורגת נמוך בעולם (כיום שמינית) ואני עדיין הייתי בדירוג גבוה - 18. אבל למרות ההפסד נהניתי. נהניתי לשחק ברולאן גארוס בסיבוב ראשון. נהניתי עוד פעם מהטניס".

מאז אותו הפסד שחר פאר, רק בת 23 וכבר הטניסאית הכי מצליחה בהיסטוריה של הטניס הישראלי, לא מביטה לאחור. היא מדורגת במקום ה?13 בעולם, דירוג השיא שלה ודירוג השיא לישראלי בכל הזמנים, אחרי שהשלימה את אחד הדברים הקשים והמספקים בספורט. קאמבק.

משהו הסתדר לשחר בשנה החולפת. היא שיפרה משמעותית את ההגשה, גיוונה מאוד את הטניס שלה, ובזכות צוות מסייע חדש חזרה לנצח. אמנם בשנה החולפת היא לא זכתה בשום טורניר WTA, אבל היא הגיעה לשלבים מתקדמים בטורנירים רבים. השינוי הדרמטי במעמדה של שגרירת הספורט הבולט של ישראל קיבל השבוע חותמת רשמית בהזמנה כמחליפה לטורניר המאסטרס בקטאר. אולי לא טורניר הטניס החשוב ביותר של השנה, אבל ההזמנה אליו, ששמורה לעשר הטניסאיות הבכירות בעולם (שלוש טניסאיות פרשו ממנו), היא חותמת האיכות הגדולה ביותר של הענף.

לעיתים, מתוך כוונה להחמיא, מגדירים הפרשנים והעיתונאים את פאר "כדבר מאוד לא ישראלי". הם מתכוונים למוסר העבודה ולמקצוענות הנדירה שלה, שאינם מוכרים במקומותינו. אבל מי שבכתה אחרי הפסד נבחרת הנשים לצ'כיה בגביע הפדרציה ב?2008 כמעט מתקוממת מכל ניסיון להגדיר אותה כמשהו כמעט זר לתרבות הישראלית.

היא גם חפה לחלוטין מגינוני כוכבות. הנה סיפור שאולי יפתיע את מי מבין הקוראים שהם אולי כדורגלנים או כדורסלנים מפורסמים במדינת ישראל. לפני כמה ימים שחר היתה קצת עייפה אז היא הלכה לתחנת הרכבת, קנתה כרטיס ועלתה לקרון. בלי שום גינוני כוכבות שאולי הייתם מצפים לראות ממי שזכתה עד היום ב?3,434,685 דולרים רק מפרסים בתחרויות. הסכום לא תמיד מובן לציבור: הוא למעשה סך ההכנסות של עסק קטן שצריך לפרנס גם כמה מאמנים, מנהלים וצוות מסייע.

"אני מרגישה פטריוטית. הייצוג של המדינה הוא משהו שמאוד חשוב לי ואני עושה את זה תמיד וברצון בנבחרת בגביע הפדרציה. היו גם שני אירועים בקריירה שלי שמאוד השפיעו עלי בהקשר הזה. הראשון היה מה שקרה לפני כמה שנים בדובאי, כשלא נתנו לי להיכנס למדינה ולשחק בטורניר WTA רק בגלל שאני ישראלית. המקרה השני היה באוקלנד, ניו זילנד, כשקהל גדול של מפגינים עמד מחוץ לאיצטדיון עם מגפון וצעק שאני רוצחת ושיש לי דם על הידיים.

"אני בסך הכל רוצה להתעסק בטניס. לא בפוליטיקה. ממש לא רוצה פוליטיקה. הדבר היחיד שאולי אני נוקטת בו עמדה הוא צמיד שמבטא תמיכה בגלעד שליט שאני עונדת עכשיו כבר כמה חודשים".

איך זה להופיע כישראלית במדינה ערבית?
"זו הפעם השלישית שלי שם. זה מרגיש קצת כמו לאס וגאס שם, בונים כל הזמן דברים מדהימים. בביקור שלי בדובאי קצת פחדתי, אבל אבא שלי היה איתי. באופן כללי רק לקחו אותי מהמלון למגרש ובחזרה. לפעמים אפילו לא נתנו לי לרדת לארוחת בוקר במלון ואמרו לי לאכול בחדר. אפילו כששיחקתי בחצי הגמר נגד ונוס ויליאמס באותו טורניר זה היה במגרש צדדי.
"בקטאר זה אחרת. יש יותר חופש. גם אנשי הביטחון נחמדים יותר כי הם איבטחו את הנציגות הישראלית שם לאיזו תקופה. אני מקווה שזה יהיה אחרת הפעם. אני נוסעת עם אבא, אמא והחבר ואני מקווה שאולי נראה קצת מהמדינה. במיוחד לאור העובדה שכנראה לא אשחק (נכון למועד הראיון פאר עדיין במעמד של אחת משתי המחליפות בטורניר)".

למה הספורט שלנו לא עומד בסטנדרטים שלך?
"אנחנו מדינה שמשקיעה ומצליחה בהרבה מאוד תחומים. בספורט לא כל כך. יש את יוסי בניון בכדורגל, את עומרי כספי בכדורסל ויש גם את המדליסטים האולימפיים. אז אני מרגישה שהוכחנו מספיק שישראלים כן יכולים לעבוד קשה ולהצליח בספורט העולמי. אבל אין כל כך תרבות ספורט בישראל. אפשר לראות את זה למשל בעניין התמיכה והספונסרים. הם לא כל כך מתעניינים בספורטאים. לפעמים אני מופתעת, כי כבר כמה שנים שאני ספורטאית השנה במשאלים של ילדים. בהפרש גדול, אפילו לפני בניון. אבל בדרך כלל אין עניין מיוחד מעולם הפרסום. זאת לא רק אני. אלה ספורטאים בכלל. יש חברות כמו אמריקן אקספרס שאני מפרסמת אותן בחו"ל ובארץ לא. כנראה חברות לא כל כך מתעניינות בערכים של ספורטאים".

כשפאר מדברת על ההצלחה שלה ועל המוטיבציה שמובילה אותה לחלום על מקום בעשרת הגדולות של הענף ועל זכייה באחת מארבע תחרויות הגרנד סלאם היא חוזרת לילדות, לאבא, ששימש לה דוגמה ודחף אותה להצליח.

"אני זוכרת את אבא שלי בתור ילדה. הוא עבד כל כך קשה כדי להצליח. הוא איש מצליח מאוד בתחום ההיי?טק והוא עושה הכל רק כדי שיהיה לנו יותר בחיים ויותר הזדמנויות לעשות דברים.
"אני חושבת שבגלל זה אני כל כך תחרותית ורוצה להצליח. גם האח והאחות שלי הם כאלה. הוא הקריב המון מעצמו וגם מחיי המשפחה, אבל לא כעסתי עליו. הערכתי אותו. היו שנתיים שהוא היה שבוע?שבוע. שבוע בארץ, שבוע באמריקה. אבל הוא אף פעם לא ויתר על סוף שבוע עם הילדים בארץ. היה טס בראשון וחוזר בחמישי רק כדי להיות איתנו בסוף השבוע".

פאר מגדירה את ההצלחה שלה כ"הפקה פרטית?משפחתית", אחת שאינה קשורה למצב הטניס בארץ שנמצא במצב די קשה. ההורים שלה ליוו אותה מתחילת הדרך, סיפקו לה את כל התנאים והמאמנים הכי טובים, והאח שלומי מלווה אותה ומשמש מנהל אישי.

אבל אף על פי שמשפחת פאר המורחבת מאוד מעורבת בקריירה של שחר, היא מקפידה להזהיר מהתערבות יתר של בני המשפחה.
"אני חושבת שהטעות הכי גדולה שהורים עושים עם ילדים שמשחקים טניס היא שהם לא מבינים את הגבול הדק שבין הרצון לתת לילד לבין הורה שחושב שהוא יכול להחליף את המאמן ובכך הוא מזיק לילד שלו.

"כך, לדוגמה, דווקא שחקנית מצליחה שהיתה ראשונה בעולם וזכתה בטורניר גרנד סלאם - מריה שראפובה. אני מכירה את הסיפור שלה ואת ההשקעה העצומה של אבא שלה בה. אבל היו שם המון עצבים ועכשיו הם כבר לא בדיוק בקשר. אבא של מריה כבר לא נוסע איתה לטורנירים בסבב.

"ראיתי גם הורים בישראל שהרבה פעמים לא מבינים את התחרות. הם חושבים שאם הילד שלהם הוא בין החמישה הטובים בישראל אז הוא טוב במיוחד. ואז הם נוסעים לחוץ לארץ ורואים שזה כלום. הם לא מבינים כמה התחרות קשה.

"ראיתי פעם אמא מרביצה לילדה שלה אחרי משחק נגדי. רק בגלל שניצחתי אותה. פשוט לא האמנתי. הייתי אולי בת 13 והיא היתה גדולה ממני בשלוש שנים. הייתי עם האמא ועם הילדה בחדר ההלבשה אחרי המשחק ופתאום ראינו שהיא מכה את הבת שלה. הורים צריכים לדעת שגם אם יש הצלחה בטניס, יש גם חיים אחרי זה והם צריכים להיות הורים כל החיים".

כששחר פאר מסיימת שיחה עם מאמן הכושר שלה היא ניגשת לאולם האימונים. אי אפשר לטעות במבט שלה כשהיא בוחנת את מכשירי העינויים האינקוויזיטוריים - המשקולות. מבט של ילדה בחנות שוקולדים.

בחורה כבת 30, שבאמת נראית לא רע בכלל, מגניבה מבט לעבר הטניסאית המפורסמת. בודקת במישוש את שרירי רגליה תוך שהיא נועצת עיניים בפאר זורקת את כדור הכוח הכבד אל מאמנה שוב ושוב. מביטה ושוב בוחנת את שרירי הירך של עצמה. כמו אומדת את המאמצים הכרוכים בגוף שהוא מכונה ספורטיבית מושלמת. פאר כמעט לא מדברת במהלך האימון, עד שהיא עוצרת בפתאומיות: "אמרת שישה סטים של משקולות. למה עשינו רק שניים?". הטניסאית מספר 13 בעולם כמעט נוזפת במאמן הכושר שלה.

"אפשר להגיד שאני די מכורה לחדר כושר", היא אומרת. "אני אוהבת את זה, בטח הרבה יותר מאשר לרוץ. אני זוכרת את עצמי פעם בארה"ב מתאמנת בקור. זרקנו כדור כוח. נהייתי כחולה ואיבדתי כבר תחושה בידיים.

"המאמנים שלי רצו להפסיק את האימון אבל אני לא הסכמתי. רציתי להמשיך ולהמשיך. אולי אפילו יותר מכרגיל. בפעם אחרת טניסאיות מקצועניות ראו אותי מתאמנת בברצלונה. גם אז זה היה בקור ומרוב הקור נהיו לי כבר חתכים בידיים. הן אמרו לי שבחיים הן לא היו מתאמנות במצב כזה".

אם היה דירוג עולמי נפרד לכישרון ולעבודה קשה, איפה היית מדורגת?
"אם היה דירוג עולמי רק מבחינת כישרון אז בטח יש הרבה בנות כמוני. לא יודעת בדיוק כמה. כמה עשרות בטח. אבל אני בהחלט רואה בנות שהן מוכשרות ממני או מוכשרות כמוני והן לא טובות כמוני כי הן לא עובדות כמוני. הן לא מסוגלות להקדיש את עצמן למטרה אחת. לא מסוגלות להרים את עצמן ברגעים הקשים.
"אם היה דירוג עולמי נפרד על עבודה קשה הייתי ממוקמת במקום השלישי או הרביעי בעולם. ג'סטין הנין עובדת קשה מאוד והיא כמובן טניסאית גדולה. גם דינארה סאפינה עובדת סופר קשה. היא הפכה לראשונה בעולם רק מעבודה קשה".

איזה ניצחון נותן לך יותר סיפוק: 6:2, 6:3 קל או ניצחון בשלוש מערכות?
"צריך גם את הניצחונות הקלים מתוך דומיננטיות כדי להתקדם. אבל נדמה לי שהניצחון הארוך, נניח 4:6, 5:7, 6:7 מביא יותר סיפוק. כי במשחק ארוך יש באופן טבעי עליות וירידות ואת צריכה להוציא את עצמך ממקומות קשים. ככה את לומדת עוד משהו על עצמך. אם מנצחים משחק כזה יש 'היי' מיוחד. האמת היא שגם אם מפסידים משחק כזה יש לפעמים הרגשה טובה".

כשמדברים על החלפת המאמנים פאר מודה כי היא "קשה לאימון" בגלל הדרישות שלה, גם מעצמה. "לשחקן ולמאמן יש זוגיות שדומה לזו של בעל ואישה. יש להם יחסים של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אני לא חושבת שהחלפתי הרבה מאמנים בקריירה שלי. זה די נורמלי במציאות של הטניס המקצועני".

"אני ביישנית שחבל על הזמן", אומרת פאר בזמן שהיא מתכוננת לצילומים לכתבה. "זה משהו שאני לא כל כך טובה בו". ואכן, באמת ניכר פער בין שמחת החיים של פאר בזמן האימון למבוכה היחסית כאובייקט לצילום.

כשאני שואל אותה על צילומי העירום שהצטלמה לאחרונה הטניסאית האמריקנית האגדית סרינה ויליאמס, פאר טולרנטית: "זה משהו שהיא רוצה ואוהבת לעשות וזה בסדר לגמרי מבחינתי. טניסאיות נחשבות מאוד נשיות".
ואם היית בתרבות שבה זה מקובל, נניח ארה"ב או אוסטרליה, היית שוקלת את זה?
"זו פשוט לא אני".

מי השחקן הכי שווה כגבר בסבב?
"הטניסאי הכי שווה הוא מראט סאפין. גם אמא שלי אומרת ככה. רואים את זה במגרש אבל רואים את זה עוד יותר מחוץ למגרש. הוא גבר עם נוכחות. הוא נותן ביטחון. אין אפילו מקום שני. גם לנדאל יש נוכחות גברית, יותר מלפדרר".

ואת מי את מעדיפה על המגרש, פדרר או נדאל?
"לפני המשחק אני בעד פדרר. כשאני רואה משחק שלהם בטלוויזיה אז אני בעד מי שמפסיד. אבל עם השנים הבנתי שאני יותר עם נדאל. יותר מתחברת לטניס שלו, שדומה יותר לטניס שלי. המלחמה שלו היא עד הסוף, על כל כדור. אני מתחברת לווינריות שלו. אני חושבת שאני קצת יותר נדאל מאשר פדרר. פדרר אולי לא צריך לעבוד כמו הרבה אחרים. אבל העיקרון של נדאל הוא עבודה קשה ולא לוותר אף פעם. עם זה אני מזדהה"
.
מה צריך להבין מי שרוצה להיות בן זוג של שחקנית טניס?
"שזו עיסקת חבילה. להבין שצריך לתת ספייס. שיש אמוציות גדולות אחרי הפסדים. צריך גם להקריב הרבה. חגים, ימי הולדת, הרבה ימים בשנה שלא נמצאים יחד באותו מקום. אבל אולי הכי חשוב זה לדעת שהבחורה שאיתך תקבל הרבה תשומת לב. שהיא מפורסמת. להרבה גברים זה קשה. יכול להיות שלפעמים בנים פחדו להתחיל איתי בגלל שאני מפורסמת. אבל זה בסדר ככה. כל החברים שהיו לי היו איתי בגלל מי שאני. לא בגלל שאני מפורסמת.

"אני עם תומר דנק כבר שמונה חודשים. גם הוא בא מהעולם של הטניס וזה טוב. הוא מבין הרבה מהתחושות שלי ומהדברים שאני עוברת. אני יכולה לדבר איתו על דברים. גם אם זה רק בסקייפ מהחדר במלון. עכשיו הוא נוסע איתי קצת לתחרויות. אני מקווה שבעתיד ייסע יותר.

"אני לא רואה את עצמי כפמיניסטית, אבל אני חושבת שבפעילות שלי אני דוגמה לספורט נשי בישראל. חשבתי להצביע בבחירות לציפי לבני אבל לא הייתי בארץ. לא רציתי להצביע עבורה בגלל שהיא אישה אלא כי תמכתי בדעות שלה.

"כשקים קלייסטרס חזרה מהריון וזכתה באליפות ארה"ב הפתוחה זה היה סיפור עצום, כי היא אחת הספורטאיות הגדולות ביותר של הענף שלנו וזה היה מדהים לראות את מה שהיא עשתה. אבל אין סיכוי שזה משהו שאני אעשה. צריך לזכור שקלייסטרס עשתה ילד כשהיא היתה צעירה. כשאני אחליט שזה הזמן לילדים, זה יהיה הסוף עם הטניס התחרותי".

לשחר פאר יש עדיין חלומות להגשים על המגרש. בתוכנית: מקום בעשירייה הראשונה וזכייה באחד מארבעת טורנירי הגרנד סלאם.
"כשהייתי ילדה חלמתי הרבה פעמים שאני משחקת בטורניר גרנד סלאם ומנצחת שם. זה לא היה נגד שחקנית ספציפית, זה היה הניצחון שלי. בחלומות, כשהייתי משחקת אף פעם לא דמיינתי את עצמי בתור אחת השחקניות המפורסמות. רק בתור עצמי. השחקנית שאהבתי תמיד היתה מוניקה סלש. אולי בגלל שהרבה פעמים היו אומרים לי שאני דומה לה בפנים.

"הטורניר בחלומות שלי תמיד היה הרולאן גארוס. לקחת את הגביע על החמר האדום בפאריס. אני לא יודעת למה. אני אוהבת את הטורניר שם אף על פי שכמובן שלא יהיה אכפת לי לזכות בטורניר גרנד סלאם במקום אחר. אבל שם זה משהו מיוחד עבורי.
"זה הטורניר שיש בו את ההפתעות הכי גדולות. הטורניר של הקאמבקים הגדולים. כדי לנצח בטורניר הזה, אתה יודע שאתה צריך להוציא את המיץ מהבנאדם שנגדך. לתת את הכל".

שחר פאר היא הטניסאית הטובה ביותר שהיתה לישראל אי פעם, ולא רק הדירוג העולמי מוכיח את העובדה הזו שחור על גבי לבן.
ההישג מקבל משנה תוקף כשלוקחים בחשבון שפאר היא צברית אמיתית, ילידת הארץ, המוכיחה לכל ספורטאי ארץ ה"סמו?ך" וה"יהיה בסדר", שאין תוצאות ללא עבודה קשה.

ההקרבה והעבודה הקשה הפכו כבר מזמן לסמל המסחרי של פאר, ובצדק. באמת קשה להבין איך חברת בנייה כלשהי לא קפצה עד היום על המציאה ששמה פאר והפכה אותה לפרזנטורית הראשית של החברה.

בסופו של דבר, המספרים והדירוג העולמי טובים בעיקר לסטטיסטיקה ולספרי ההיסטוריה. אוהדי ספורט לא יזכרו את שחר פאר על פי הדירוג 13 או 10, אלא בעיקר על פי משחקים ספציפיים ורגעים קסומים שהיא מעניקה ועוד תעניק לטניס הישראלי בשנים הבאות.

שחר פאר היא דוגמה לנחישות ודבקות במטרה, ובעיקר גם לאמונה עצמית חסרת גבולות ומעצורים, תכונות שבלעדיהן אין לספורטאי תחרותי סיכוי.

פאר כמעט נוגעת בעשירייה הראשונה בעולם, ואם יש משהו שיביא אותה בסופו של דבר לשם זו רק אותה אמונה עצמית.
השאיפה לזכות בטורניר גרנד סלאם זו כבר אופרה אחרת. כל עוד ישחקו בסבב הנשי טניסאיות מהזן של האחיות ויליאמס, קים קלייסטרס וג'סטין הנין, למשל, תואר גרנד סלאם יישאר בגדר שאיפה לגיטימית אך בעייתית. יש בסבב הנשי כיום טניסאיות מוכשרות ממנה, שמולן עבודה קשה ונחישות עדיין לא יספיקו, בטח לא במעמד אחד מארבעת הטורנירים החשובים בשנה.
אז מה צריכות להיות השאיפות של פאר בשנים הקרובות? פאר ללא ספק חייבת להמשיך לשאוף בדיוק למה ששאפה עד עכשיו - שיפור הטניס, עשירייה ראשונה, תואר גרנד סלאם וכמה שיותר תארים אחרים בדרך, כי טניסאי הישגי ששואף לפחות מזה מפספס את ייעודו.

לעומת זאת, השאיפות והדרישות שלנו, אוהדי הטניס, מפאר צריכות להיות צנועות יותר. התחרות כל כך קשה והספורט הזה כל כך אכזרי, שאנו צריכים לשאוף לראות את פאר נשארת לפחות בדירוג הנוכחי שלה עוד הרבה שנים. תסמכו על המילה שלי - זה יהיה הישג גדול לא פחות.