"מעיל מעצבים, קולר משובץ יהלומים, ג'קט מנומר, סיכות לשיער, עניבה או שמלה, חולצות ותיקי נשיאה". כך, בהתלהבות יתרה, ניסתה המוכרת הנחמדה בחנות החיות למצוא מתנה לחתולה השובבה שלי, שבדיוק חוגגת את השנה החמישית שלה. הקטנטונת דואגת להנעים את זמני בכל רגע אפשרי, וחשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לפנק אותה במתנה מפתיעה.
"מעניין מאוד.. על איזה מחירים מדובר?", שאלתי.
"מעשרים שקלים למוצרים הפשוטים, ועד חמש מאות שקלים ויותר לדגמי המעצבים". נחנקתי לרגע. לחתולה שלי אפשר לקרוא בהמון שמות, 'פשוטה' הוא לא אחד מהם. ניסיתי לדמיין אותה מהלכת באלגנטיות מהסלון לחדר השינה, לבושה במיטב אופנת העילית, משל הייתה דוגמנית צמרת בשבוע האפנה בניו יורק. "את המעיל הוורוד עם שולי הפרווה המדומה, ואת הסריג הספורטיבי, בבקשה", דרשתי ללא היסוס. המוכרת נענתה בשמחה.
לאחר גיהוץ האשראי ופרידה משלוש מאות שקלים, האצתי הביתה בהתרגשות של סוכנת אופנה שהרגע סגרה לדוגמנית המובילה שלה עבודה בכל התצוגות הנחשבות. "עכשיו אוכל לגמול לחתולה הנהדרת על ליטופיה המנחמים בימים שבהם חליתי. יתרה מכך, עכשיו כול החברים יראו כמה יפה היא באמת. אהיה אב גאה לא רק באופייה החברותי, אלה גם ביופייה הרב", הרהרתי.
כשהגעתי הביתה, כרגיל, היא חיכתה לי בפתח הדלת. לאחר התחככויות מרובות ורחרוח מסוקרן של העולם שמחוץ לדלת, התפנינו לחגיגה. ראשון הוצא המעיל הוורדרד. החתולה היקרה, שזיהתה ישר את שולי הפרווה הלבנה, חשבה בתמימותה שהנה, עוד עכבר צעצוע הצטרף לאוסף שעולה על גדותיו. "לא לנשוך! זה לא משחק.. זה מעיל פריזאי משובח!", הפצרתי בה. הבנתי שאם לא אקח את העניינים לידיים, צעידה על מסלול לא תהיה כאן. התפלשות בשאריות בד ורוד וקבוצות פרווה מדומה שפזורות בכל רחבי הבית, כרגע נראית כהסתברות גדולה יותר. "בסך הכל להכניס את שתי הרגליים הקדמיות..", הסבירה המוכרת. על אותו המשקל היא הייתה יכולה לבקש ממני לעקור לה שן רקובה. לא האמנתי כמה קשה לשכנע חתולה להשחיל את רגליה בשני שרוולים. אך הקטנה היא חתולה טובה שסומכת על בעליה (ציפורניים ותספורות מעולם לא היוו בעיה), ולאחר שכנועים וממתקים היא הסכימה.
שום דוגמנית ושום כתוש. נראה שהמעיל המוצלח נוח לה כמו אבן בנעל. הצעידה האלגנטית שלה הוחלפה בהידוס מאיים של בריון בחטיבת ביניים. לאחר עשר דקות של תקווה מטופשת מצידי ויללות רוטנות מצידה, החלטתי להוריד את השאלטר על התצוגה הנוכחית ולהכריז על כישלון חרוץ. מה חשבתי לעצמי? שהיא באמת תרגיש מיוחדת? מאושרת יותר? לאחר ההפשטה, נראה שהוקל לה. היא הכי יפה כשנוח לה.
תהיתי. אם פריטים כאלה עושים את החיה מאושרת או את הבעלים שלה? את הבגדים החזרתי לחנות. במקומם קניתי לה את האוכל הרטוב שהיא הכי אוהבת ומלאי של תפנוקים בשלל טעמים. גם על הצעצועים לא פסחתי. הנוצה והחכה שבבית כבר נשחקו מרוב שעות של הנאה, והגיע הזמן לחדש. הפעם היא לא ידעה את נפשה מאושר. חמישה תפנוקים בזה אחר זה, פחית קטנה של אוכל רטוב ושעה וחצי של תפוס את הנוצה ברחבי הבית. אושר.