מהומות הדמים בצרפת על רקע תוכניתו של ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת, להעלות את גיל הפנסיה בשנתיים מכות את העולם המערבי בתדהמה. קשה קצת להבין כיצד תוכנית סבירה מבחינת הכלכלה הלאומית, וגם מבחינת השבחת החיים של יחידים, גורמת לרגשות כה עזים ולהתפרצות של אלימות.
העולם מתבגר. אנשים מבוגרים חיים יותר. אנו נמצאים בתהליך שבו יחס האנשים המבוגרים יותר לעומת האוכלוסיות הצעירות עולה בהתמדה לטובת הגיל המבוגר. כל אחד מבין שדור ההמשך בכל מדינות העולם המערבי לא יוכל לשאת על כתפיו את עול מימון הפנסיה של ציבור הפנסיונרים, אם לא יעלו את גיל הפנסיה. מדובר, אם כן, בתוכנית לאומית חשובה ורצינית, אשר קשה מאוד להתווכח באשר להצדקתה או ליתרונותיה.
אבל ציבור העובדים בצרפת, בעיקר העובדים במגזר הציבורי, מגיב במחאה חריפה ומרשה לעצמו לשתק את הכלכלה, ואפילו לגרור את צרפת למחוזות של אלימות בקנה מידה רחב.
העלאת גיל הפנסיה לכל עובד היא במידה רבה תרומה אישית להשבחת חייו של הפרט, והיא אפילו, במקרים רבים, יותר זכות מאשר חובה. לא כולם מצליחים להתמודד עם הקניית משמעות יצירתית לחייהם החל מהרגע שבו הם פורשים לחלוטין מעבודה. במקומות רבים עובדים ותיקים נאבקים על הזכות להמשיך בעבודה מעבר לגיל הפנסיה. אך לא בצרפת. שם, במשך שנים רבות, חינכה המדינה את עובדיה כאילו המדינה חייבת להם, וכאילו המדינה יכולה להעניק להם תנאי עבודה משופרים וסל של הטבות ללא תקדים.
העובד הצרפתי לא סובל ממחסור בחופשות
העובדים בצרפת בעצם אינם נאבקים רק נגד העלאת גיל הפנסיה. הם נאבקים נגד תפיסת היסוד, ולפיה מותר למדינה, באמצעות שינויים בחוק, לצמצם את ההטבות בתנאי העבודה אשר להם התרגלו העובדים עד היום.
ציבור העובדים בצרפת אינו סובל חלילה מהיעדר זמן פנוי. סך החופשה שם מגיע כמעט לחודש ימים מדי שנה, והצרפתים דואגים למצות חופשות אלה באדיקות רבה. אולם במבנה החברה הצרפתית יש תחושה מתמדת של חוסר אמון וזעם כלפי הממסד. ההתפרצות נגד שינויים בתנאי הפנסיה היא במידה רבה שחרור של אותם רגשות צבורים אנטי?ממסדיים, שהם חלק מתרבות החברה בצרפת.
כדי להבין טוב יותר את עוצמת האלימות הנוכחית צריך לרדת לעומקי ההיסטוריה הצרפתית, אל המהפכה הצרפתית הידועה של 1789. היא היתה אחד ממרחצי הדמים הפרועים הידועים בהיסטוריה. אגרסיביות היסטורית זו פולשת כיום אל תחום דיני העבודה. מאז מלחמת העולם השנייה זכו העובדים במגזר הציבורי בצרפת לרמה גבוהה של הטבות ותנאים סוציאליים, שכמעט אין להם תקדים במדינות אחרות. זו היתה כניעה איטית ונמשכת של כל ממשלות צרפת. את שבוע העבודה שהתפרש על לא יותר מ?35 שעות היה צריך להגדיל בחקיקה, וגם אז לווה צעד זה במאבקים ובשביתות.
יש להניח שממשלות רבות לא היו עומדות בפני לחץ ציבורי כה אלים ונרחב. וכך גם הגיעה שעתו הגדולה של סרקוזי. הוא לא התקפל והעביר בבית המחוקקים את התיקון הנדרש בנחישות. מנהיגותו צריכה לשמש השראה אף לאלה שעליהם האחריות לניהול הכלכלה הלאומית ולעיצוב יחסי העבודה בישראל.