פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החרדים: הגיע הזמן להצטרף למעגל העבודה

      אילולא התנגדו נציגי מפלגות לא?חרדיות להצעת חוק ההקצבות הכספיות לאברכים, מן הראוי היה כי החרדים יתנגדו להקצבות הכספיות הללו בעצמם. החלטתו של ראש הממשלה, להעביר בסופו של דבר את הצעת החוק של גפני אבל רק לאחר שיוכנסו בה שינויים שיעודדו את האברכים לצאת לעבודה, היתה צריכה להיות חלק מהצעת החוק מלכתחילה. וגפני הוא שהיה צריך להציג אותה בפני הממשלה והציבור.

      התורה שמרה על עם ישראל לאורך כל הדורות, והיא ששומרת עלינו גם היום. אבל דומה שהיא קיבלה, בחלקים מסוימים של החברה החרדית בת זמננו, פירוש חדש לגמרי ולאו דווקא מדויק.

      אפשר להבין כיצד נוסדה כל המדיניות המיוחדת הזאת כלפי אברכים חרדים במדינה היהודית שהתנערה, וקמה מעפר, זמן כה קצר אחרי השמדת יהדות אירופה על שלל ישיבותיה הגדולות והמפוארות. אפשר להבין כמה חשוב היה, בעיני מנהיגים שומרי תורה ומצוות, להפנות את מירב המאמצים והמשאבים לקימום חורבותיו של עולם התורה שנהרס בשואה - ולא קשה להאמין שההנהגה החילונית שיתפה איתם פעולה בחפץ לב: לא משיקולים קואליציוניים בלבד, אלא מתוך הבנה כי לא תיתכן מדינה יהודית ללא בסיס יהודי איתן, אשר יחבר אותה לשרשרת הדורות ולמסורת.

      אבל אפשר גם להבין שהזמנים משתנים, החברה הישראלית מתפתחת, וצרכיה של המדינה היהודית - גם צרכיה הרוחניים - משתנים. אפשר להיות גם חרדי וגם מפרנס. עובדה שבנוסף לנשים החרדיות, שרובן הגדול עובדות לפרנסתן מאז ומתמיד, ובנוסף ל?35 אחוזים מן הגברים החרדים, העובדים ויוצרים במקצועות שונים ומרוויחים את לחמם, מתרחב בשנים האחרונות מעגל התעסוקה בציבור החרדי.

      נורמה מקובלת ורווחת

      מוסדות חרדיים נפתחים להכשרה מקצועית ורבים - גם אם לא הרוב - משחרים לפתחם. עובדה גם שבקהילות החרדיות הגדולות המשגשגות בארה"ב ובמדינות שונות באירופה שילוב יומיומי מוצלח של תורה ועבודה הוא הנורמה המקובלת והרווחת.

      גדולי התורה המובהקים הם מעטים בדורות האחרונים, יחסית למספרם בארצות המזרח והמערב בדורות עברו. אבל אחוז לומדי התורה בקרב הציבור הרחב, לעומת זאת, הולך ועולה בדורות האחרונים בעקומה חדה להפליא. מעולם, עד היום, לא היו כל כך הרבה יהודים שהכירו את התורה ברמה בינונית ומעלה. כל כך הרבה יהודים שטעמו, בחייהם, פרק זמן של לימוד בישיבה חרדית או ציונית. כל כך הרבה יהודים שלומדים "דף יומי", שמכירים את פרשת השבוע, ושמסוגלים לפסוק לעצמם הלכה, ואין זה משנה אם בעזרת ספרי שאלות ותשובות או באמצעות אתרי אינטרנט. כל זאת בנוסף כמובן למהפכת הלימוד התורני המתחוללת בעשורים האחרונים בקרב נשים, עיינו ערך מדרשות תורניות, שיעורים מקומיים, שיעורי הרבנית ימימה מזרחי ועוד ועוד.

      ערכו של לימוד התורה לא ירד, להפך. אבל דומה כי יש הרבה פחות צורך, במציאות הזאת, בציבור שלם ש"ממית עצמו באוהלה של תורה" למען כל שאר הציבורים. כל יהודי צריך להיות זכאי באותה המידה לתקופת לימודים ישיבתית, אם רצונו בכך. אבל להישאר בישיבה לאורך עשרות שנים, להקדיש ללימוד התורה את כל החיים - ראוי לכאורה לא ציבור שלם, אלא רק מיעוט המתאים לכך באופן מיוחד.

      אזרחי ישראל החרדים יכולים לשמוח על כך שהציבור הכללי אינו מניח להם להמשיך לקבל את קיצבת 1,000 השקלים שלהם ולהישאר עניים מרודים, הצופים במעגל העבודה מרחוק ואליו אינם באים. הם יכולים להרגיע את נציגיהם בכנסת: שחררו אותנו מן ה"זכויות" החונקות, שעוצמתכם הקואליציונית כופה עלינו. הניחו לנו להפוך, בעזרת השם, לבני אדם מן המניין.