קשה להודות שאני לוזר. ליתר דיוק, לוזר בן 38 שלא מסוגל לקנות לעצמו ולמשפחתו דירה. אבל זה בדיוק מה שאני. בעבר הייתה בבעלותי דירה, אך מאחר ואני נמצא בפרק ב' של חיי, שאלת הנדל"ן המשפחתי עלתה שוב. התחלנו לבדוק את מצב השוק ונדהמתי מעומק תבוסתי. פתאום הבנתי ששמונה עשרה שנים אחרי שהגעתי לישראל, כישוריי והצלחותיי לא שווים הרבה. עד היום, זה לא קרה לי מעולם. תמיד ידעתי להתגבר על כל מכשול, גם כשרכשתי את דירתי הראשונה בעודי מרוויח משכורת צנועה למדי. אבל היום, כאני שמתפרנס היטב, אני נאלץ להרים ידיים. אין ביכולתי לקנות בית, החלום התנפץ.
מחירים קפצו פי 2 או 3
האזור שבו אני גר מאז שהשתחררתי מהצבא לא נחשב אזור מרכזי, אבל התפתחות התשתיות משכו אליו במשך שנים תושבים רבים. בזמנו, המעבר לכאן היה צעד נבון, כי הנדל"ן היה זמין ולא יקר יחסית ואיכות החיים היתה גבוהה למדי. במשך השנים המחירים עלו, אבל אף פעם לא קרה האסון שמאפיין את התקופה האחרונה. בשנתיים-שלוש אחרונות, מחירי הדיור כאן הכפילו את עצמם ואף יותר מזה. דירות שניתן היה פעם בקלות לקנות בכ-700000 ¤ מוצעות היום למכירה ב-1400000 ¤.. איך אני אמור לשלם את הסכומים האלה, איך אמורים לשלם את הסכומים האלה כל אותם אנשים רבים שהוריהם אינם עשירים והם בתחילת דרכם, לאן אנחנו אמורים לעבור מהאזור שלנו? האם המדינה בעדינות מראה לנו את הדלת החוצה?
מלכת האמבטיה
האשמה במצב היא מדינת ישראל. אפשר להתיחס למצב כאל תופעת טבע, אבל כולם מסכימים שלא כך הדבר. המדינה מתפרנסת היטב מעליית מחירי הדיור ומפקירה את אזרחיה, משליכה אותם לעבר כישלונם שהוא בעצם כישלונה.. ישראלים צעירים שלא ימצאו דרך להתגבר על הבעיה הקשה הזאת, לא יישארו כאן. לחיות בשכירות כל החיים אפשר היום בכל מדינה אחרת בעולם. השאלה הגדולה, כמובן, היא האם מישהו בשלטון יתעורר.
אני לא אופטימי. המדינה הציונית תמיד העדיפה להביא עולים, מאשר לטפל במצוקות אזרחיה, ובדרך אף דחקה מאות אלפים מהם אל מחוץ לגבולות שלה. למה להתעסק במצקות הדיור של ישראלים, אם אפשר להביא עוד כמה אלפי לוזרים חדשים? הרי אין כמו שיטת האמבטיה, כשמחליפים את המים וחושבים שהכל בסדר. ואת מי זה באמת מעניין שבבתים רבים בישראל שוררת אווירה קשה של אובדן האמון במדינה, בדרכה, בעתידה... ציניות נוראית וכהות חושים השתלטו כאן על מסדרונות השלטון. היושבים במשרדי הממשלה מביטים במתרחש, כך נראה, בחוסר עניין ועייפות. אנחנו לא ממש מעניינים אותם.