פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעיניים עצומות

      בכל בוקר מקיץ זהר שרון, בן 57, מחלומותיו ונזכר שהוא עיוור. 35 שנה עברו מאז התעוור המושבניק הצעיר, ששירת כצלף בצנחנים ולחם במלחמת יום הכיפורים. מאז הלך מצבו והידרדר, עד שחבר טוב גילה לו את הגולף. בחודש שעבר הוא זכה באליפות העולם בגולף לעיוורים

      אור הקטן בן השנתיים וחצי לוקח את כלי העבודה שלו מפלסטיק, מושיב את אבא שלו, זהר שרון (57), על הספה ומנסה לתקן את העיניים למי שלא ראה אותו מעולם, אלא רק מישש את תלתליו הבלונדיניים היפים. אחר כך הוא לוקח את ידו ומוביל אותו בבית שלהם בקיסריה, ולא מבין למה הם לא מוצאים את המפתחות בשום מקום. זהר שרון עיוור. הוא גם נכה צה"ל, כבד שמיעה, סובל מהלם קרב, אבל הוא בראש ובראשונה שחקן הגולף העיוור הטוב בעולם. בישראל אין לו תחרות - הוא השחקן העיוור היחיד, אבל בעולם יש כ?80 שחקני גולף עיוורים, ובשבועות האחרונים זכה שרון גם באליפות העולם וגם באליפות אירופה לגולף לעיוורים. לפני כמה ימים הוא גם הביס שחקנים רואים באליפות ישראל.

      איש עדיין לא מצליח להסביר איך חובט שחקן הגולף העיוור היחיד בארץ את הכדורים הלבנים היישר לתוך הגומה. יש שיקראו לזה נס ספורטיבי. אחרים, כמו מאמנת הגולף הוותיקה פני חלפון, ירעיפו סופרלטיבים מפה ועד קיסריה על ניצחון הרוח, ויספרו איך בהתחלה העיף את הכדורים לשדות שמסביב.

      בסוף השבוע האחרון שוב חבט שרון בגאון, ובכל זאת, הוא פרץ שם בבכי מר לראשונה מאז המראות הקשים של מלחמת יום הכיפורים. "היתה לי תחרות נהדרת, אבל במהלכה כלבת הנחייה שלי תות פתאום נפלה באמצע הדרך ונשכבה. עזבתי הכל והלכנו אליה. העלינו אותה לאוטו גולף, דהרנו למעלה, ניסינו להזעיק וטרינרים וכלום לא עזר. תות הלכה ונחלשה, לא הצליחה לצאת מזה, ותוך 20 דקות היא פשוט מתה", שיחזר שרון בכאב. הוא עדיין לא מוכן לכלבת נחייה חדשה, אבל שלשום חזר לדשא, לקח מחבט, מישש את הכדורים הלבנים ואמר ששם הוא פשוט חי. במרחבים הפתוחים האלו הוא לא עיוור עצוב. רק שם הוא מרגיש לפעמים בריא, אפילו רואה, יודע ומדמיין את המטרה, ולכמה שעות טובות ביום יש לו בשביל מה לקום בבוקר. יש לו מקום אמיתי שמשכיח ממנו באחת את מכאוביו הרבים.

      על העיוורון

      הרבה שנים לפני שהתעוור וזמן רב לפני שאחז במקל הגולף הנוצץ, חלם הילד זהר שרון שתהיה לו מיטה משלו. במושב אביאל הסמוך לבנימינה, שבו גדל, הוא ישן באותה מיטה דחוסה יחד עם חמשת אחיו ואחיותיו כי להורים שלו היו בסך הכל שני חדרים קטנים. הוא תמיד עזר לאביו החקלאי בגידולי האפרסקים והתפוחים, היה מביא לבית הספר סנדביצ'ים ריקים, ולמרות שלא היה לו כסף לנעליים, הוא הצליח לנצח באליפות ישראל לנוער בריצה אפילו שרץ יחף. "הייתי בכושר נפלא. רזה וחזק. התגייסתי לצנחנים, הייתי חבלן וצלף חטיבתי, ושם גם נפגעה השמיעה שלי", משחזר שרון. לאחר שירותו הצבאי הצטרף שרון לשורות השב"כ. חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, בעודו בשירות, הותז על עיניו חומר כימי שגרם לאובדן הראייה בעינו הימנית.

      למרות פציעתו הקשה, שרון לא הסכים לוותר על השירות הצבאי, הוא גויס ונלחם במלחמת יום הכיפורים. "זו היתה מלחמה נוראית. חוויתי שם דברים איומים, צרחות של פצועים, הרוגים רבים, מראות קשים, וחטפתי הלם קרב של ממש", הוא נזכר, "אני זוכר שהייתי הולך כבר אדיש בין הפגזים, הכאב פילח לי את הנשמה, וכבר לא עניין אותי כלום".

      שלוש שנים לאחר מכן איבד את ראייתו גם בעין השמאלית. "זה היה מדהים. נסעתי עם מי שהיתה אז אשתי, ופתאום אמרתי לה "תחזיקי את ההגה, העין שלי מלאה בדם, אני לא רואה יותר כלום". לקחו אותי מהר לבית החולים, ניתחו אותי, שמו לי תחבושות על העין ואחרי שהורידו הבנתי שזהו - אני עיוור לכל החיים. זה היה שוק גדול, והכאב והצער לא עזבו אותי מאז", אומר שרון. "אני חי עד היום עם סיוטי לילה, חולם שרודפים אחרי. כל הזמן חיפשתי אושר, חיפשתי לא להיות עצוב, חיפשתי פשוט לחיות".

      לאחר ההתעוורות, שרון פנה לעסוק בציור מבלי לראות את הדף והמכחול, הוא התגרש מאשתו הראשונה, הוא למד עיסוי, והחל לעשות מסאז'ים לאנשים מבלי לראות אותם, והוא אומר שעדיין לא היה לו בשביל מה לקום בבוקר. "היו לי כבר שני ילדים, הייתי בלי בעיות פרנסה, מאוד הצלחתי עם הציורים שלי, אבל בכל זאת הרגשתי בודד, עצוב, כל הזמן עיוור, כל הזמן עסוק בכאב שלי, במגבלות הפיזיות והנפשיות שלי".

      שמשון לוי, בן 50 מגבעת עדה, החליט יום אחד לפני 15 שנה לבקר את חברו, שרון, שאיתו דיבר מדי פעם אבל לא באופן רציף. לוי דפק על דלת הבית בקיסריה, ונדהם. "מצאתי אותו שם כמעט מת", הוא משחזר היום, "היה לו חום של כמעט 42 מעלות, הוא היה לבדו. החלטתי להציל אותו. לקחתי אותו לרופאים, ניקיתי לו את הבית, לא הסכמתי לעזוב. ידעתי שהוא זקוק לי, שהוא זקוק למישהו, שהוא צריך לחיות".

      מאז השניים לא נפרדו. "שמשון הפך לעוזר האישי שלי שמלווה אותי ועוזר לי בכל. יום אחד הציעו לי לשחק גולף. אמרו לי בקיסריה שזה יעשה לי טוב לנשמה. בהתחלה חשבתי שצוחקים עלי. אני, עיוור, עם כל הבעיות שלי אשחק גולף? שמשון עודד אותי, אני אדם עקשן והחלטתי לנסות".

      במקביל, החל שרון לשקם גם את חייו האישיים. לפני כ?14 שנה הכיר את דפנה, אישה צעירה ממנו ב?20 שנה. ארבע שנים לאחר היכרותם חזרה דפנה בתשובה. שלוש שנים לאחר מכן עזבו השניים את קיסריה וחזרו למושב אביאל, שבו נולד וגדל זהר, ובו הם מתגוררים עד היום. זהר לא חזר בתשובה, אך הוא מכבד את החלטתה של אשתו, לא מכניס אוכל לא כשר הביתה וילדם המשותף, אור, גדל כילד דתי.

      לשרון גם שני ילדים מנישואיו הראשונים - הבת, יסמין, בת 28, אם לשתי בנות, בנות שנה ושנתיים, ובנו, ירדן, בן 22, המשרת בצה"ל ביחידה קרבית. נכדתו הראשונה של זהר, בתה של יסמין, נולדה רק כמה חודשים אחרי לידת בנו הקטן.

      כוח רצון וטאץ' אדיר

      פני חלפון, בת 63, היא המאמנת הוותיקה של מועדון הגולף בקיסריה, וכבר 26 שנה היא מטפחת ומלמדת אלפי אנשים רואים איך לשחק גולף. כשיום אחד הגיע אליה שרון היא היתה צריכה ללמד את רזי המקצוע כפי שלא עשתה מעולם. "מה יכולתי להגיד לו? 'תראה איך אני חובטת, תסתכל מה אני עושה?'", היא מתארת את חוסר האונים שחשה מול המתאמן העיוור, "אז אמרתי לו לחבק אותי, להרגיש מה אני עושה. אחר כך עצמתי עיניים ונכנסתי לתוך הדמות שלו כדי להבין מה הוא מרגיש, מה הוא לא רואה. היינו עומדים שעות, וככה לימדתי אותו את המשחק".
      ההתחלה היתה מאוד מתסכלת. בישראל אין מלבד שרון עוד שחקן גולף עיוור בגלל קושי המשחק והמגבלות הפיזיות שהנכות הזו מציבה. היו כאלו שניסו, אך פרשו ולא הצליחו להתמיד. המהמורות במגרש, המכשולים, היכולת להכניס את הכדור לגומה ובעיקר ההתמודדות עם הפוטנציאל הגבוה לכישלון מרתיעים מאוד את הנכים. "זה עשה לי מאוד רע בהתחלה. הייתי מתוסכל מאוד וכלום כמובן לא הצליח לי", מספר שרון, "באתי כל יום לשחק במשך 10 שעות. שמשון היה מכוון אותי לכדור ואני הייתי מעיף אותו לשדות, הוא היה נאלץ להוציא אותם מהקוצים, מהעשבייה, איפה הוא לא היה בגללי. ממש נשברתי. ימים הייתי נשכב על הדשא וצועק - 'שמשון אני לא יכול יותר, לא רוצה יותר', אבל אז תמיד הייתי קם ואומר לעצמי שאני כבר פוגע בכדור, ואפילו שהוא הולך לקיבינימט זה ענק בשבילי".

      "בפעם הראשונה אחרי שהפכתי לעיוור, אני הרגשתי שעל אף האכזבה והייאוש יש במקום הפתוח הזה, בטבע ובמרחבים של המועדון את המזור האמיתי שלי. אני הרגשתי שרק שם אני שוב חי. חשוב להבין שבחלומות שלי אני למעשה אדם שחש ומרגיש שהוא רואה דברים, חולם ומדמיין, ואז כשאני קם בבוקר אני שוב חוזר לגלות בכל יום מחדש שאני עיוור.

      "ברגע שהגעתי למגרש, ורק ברגע הזה, הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. במהלך 10 השעות הרצופות שאני משחק גולף בכל יום - אני אדם אחר. שם, על המגרש, אין לי הלם קרב, לעזאזל הכדורים שאני שותה כל יום, שם אין פסיכיאטרים, שם לא רודפים אחרי ושם אין גם חיילים הרוגים מיום כיפור. שם אני לא חש עיוור, אלא אדם עם מטרה, שמתמודד עם אתגרים ויכול להם. שם אני מרגיש מנצח".

      אחרי שנה וחצי של אימונים, ואחרי שכולם מסביב הבינו שהוא לא יירד מהדשא, הוא גם התחיל להכניס את הכדורים לתוך הגומה. חלפון לא יודעת להסביר עד היום איך בדיוק הוא הצליח לעשות את זה במקום שכל האחרים במצבו נכשלו. בקיסריה הפסיקו לספור כמה פעמים כבר עשה את המגרש בחבטה אחת (all in one). "זה כנראה שילוב של כוח רצון בלתי רגיל, שעות על גבי שעות של אימון, העוזר הנאמן, וכמובן גם סגנון ייחודי וטאץ' אדיר. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש ואין ספק שהוא תופעה ייחודית בכל העולם. אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני בכלל קולטת איך עיוור, שמעולם לא שיחק גולף לפני שהתעוור, בכלל מצליח בזה", מפרגנת חלפון, "שחקני הגולף העיוורים בחו"ל הם רובם ככולם כאלה ששיחקו גולף ואז הפכו עיוורים, וזה הבדל משמעותי. אנחנו לא נותנים לו במדינה מספיק כבוד. ההישגים שלו הם פשוט מדהימים".

      אלוף על הדשא

      זהר שרון החל לזכות באליפויות עולם לעיוורים. בשבועות האחרונים הוא עשה זאת פעמיים - גם באליפות העולם וגם באליפות אירופה. אחד העיתונים הכי נחשבים בארצות הברית הגדיר אותו כגולפאי העיוור הטוב בעולם. הוא אומר שזה הריפוי האמיתי שלו, ושכשהוא על הדשא הוא לא מפסיק לחייך. "הנסיעות לחו"ל, לאליפויות, לא קלות עבורי. אני ושמשון מוצאים את עצמנו במסע, הרבה שעות אחד עם השני, אין לי גם מספיק תמיכה כספית מהמדינה בעניין הזה. כל ההתארגנות, הטיסות, נשיאת הציוד הכבד - זה לא קל, אבל אני פשוט חייב את זה.

      "כל ההרס העצמי שלי נעלם שם, כל הטרדות חולפות, אני ממש אדם רואה ליד הגומות, אני מדמיין את הכדור, את החבטה, ההנפה, אני זוהר כשהכדור נכנס פנימה. צוהל ומחבק את שמשון שלי. זה הגביר אצלי את הביטחון העצמי, זה מסביר לי שאני שווה משהו, אפילו שפיזית אני לא רואה את הדרך, נפשית אני מרגיש שם הכי פתוח ומוצלח שיש. מרגיש שאני אלוף העולם".
      שרון ממשיך במונולוג השוטף, ומסיים אותו בנימה אופטימית. "נולד לי ילד לפני כשנתיים וחצי, אחרי שנים ארוכות, וקראנו לו אור. על אף שלא ראיתי אותו מעולם, אני מרגיש שאני יודע בדיוק איך הוא נראה. שהוא נותן לי אור ותקווה. ברור לגמרי שהבן שלי רוצה אבא שיראה אותו, שיידע איפה מברשת השיניים שלו, שקשה לו להבין למה אני כזה.

      "הרבה פעמים כשאני עצוב מזה, הדשא הוא המפלט הכי טוב שלי. אחרי האימון, בלילה, כאשר אני חוזר הביתה אני הרוס מעייפות. אין לי זמן להכניס את עצמי למרה שחורה, לדיכאון. אני נופל על המיטה ונרדם. אני יודע שמחר אקום בבוקר, שאני אבין שוב שאני לא רואה, אבל אדע מיד שאני הולך לגולף שלי. לחמצן האישי שלי".

      בקיסריה כבר יורד הערב. שרון מסיים עוד אימון, מזיע, סחוט מעייפות. המאמנת פני הלכה כבר הביתה, ושמשון עוד רגע גומר לאסוף את הכדורים האחרונים. אור הקטן מחכה לאבא בבית, ונותן לו חיבוק גדול. הם יושבים לאכול ארוחת ערב ואור הקטן מתגלגל מצחוק ברגע ששרון מוציא את המפתחות מהכיס.