לוד היא עיר ללא רחמים. קשה להאמין שכך נראית עיר מרכזית בישראל, בעצם למצער לא בדיוק קשה. לצערה של העיר ותושביה, היא הפכה לפצע מדמם המנקז את המוגלה מחולייה של החברה והשלטון הישראליים. צריך להיות מוטרדים מאוד גם היום כששומעים שמרבית הרציחות הן על רקע "כבוד המשפחה". הרי אין בכך כדי למזער את הבעיה החריפה.
העיר עולה לכותרות פעם אחר פעם בעקבות גלי פשע רצחניים השוטפים אותה במחזוריות קבועה. בתחילת העשור היא הוכרזה על ידי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כיעד לאומי. פרט להצהרה ולהכרזה דבר לא נעשה. המשטרה טעתה גם היא באותה תקופה, והגדירה את שרשרת הרציחות שתקפה את לוד ואת שכנתה רמלה כ"סכסוך חמולות" והתעלמה מכך שמדובר במאבק בין שתי קבוצות פשע מאורגן (משפחת ג'ארושי ומשפחת קראג'ה).
לימים וביוזמת מפקד המחוז דאז, ניצב בני קניאק, הוכנה תוכנית מרהיבה ואמביציוזית למיגור הפשיעה, בעיקר פשיעת הסמים ב'כספומטים' הידועים לשמצה, שמשכו ללוד אלפי משתמשי סמים מחוץ לעיר, שמיררו את חיי התושבים. ידענו אז שכל הפעילות המתוכננת, גם אם תביא תועלת בפרק הזמן שתתקיים, לא יהיה לה ערך אם בו בזמן לא תבוצענה בעיר בתמיכה ממשלתית ומוניציפלית פעילות תומכת משותפת בחינוך, בפיתוח תשתיות, דחיקת העזובה ופיתוח אורבני דוחה עבריינות.
ביקורים ישאירו עיר מדממת
וכך באמת היה. תוצאות הפעילות המשטרתית היו מדהימות, אך מיד עם תום המאמץ המשטרתי ובהיעדר כל תמיכה רציפה חזרו חיידקי הפשע לשגשג כאילו דבר לא נעשה.
שתי ועדות קרואות לעיר הקורסת מעידות יותר מכל דבר אחר שאין לעיר הזו סיכוי גם אם כל משטרת ישראל תשב בלוד. כדי לראות את התקווה צריך להסתכל על העיר השכנה, רמלה, שהיתה השותפה של לוד לברית הפשיעה בתחילת העשור. פרנסי העיר השקיעו בתשתית, בתקציב ובחינוך וכך דחקו את הפשיעה הקשה. אם יש מקום שבו צריך ליישם את תיאוריית ג'וליאני - לוד היא המקום. אפס סבלנות, הקצאת כוחות לאורך זמן והתערבות ממשלתית ומקומית לפיתוח אורבני מהפכני שייצור בעיר מציאות אחרת. דיבורים וביקורים עתירי סיסמאות ישאירו את העיר הזו מדממת.