העליון זיכה מחמת הספק אב שהורשע באונס בתו

בית המשפט העליון זיכה הבוקר (רביעי) אב שהורשע באונס בתו במשך כשש שנים, מאז שהיתה בת ארבע. הבת התלוננה נגד האב כשהיתה בת 26, לאחר שלדבריה מספר שנים קודם לכן, שבו ועלו הזיכרונות מההתעללות שחוותה. השופטים החליטו לזכות אותו מחמת הספק, מכיוון שההרשעה התבססה על עדות הבת, ועלה חשש שייתכן שהזכרונות המודחקים שלה אינם מדויקים.

על פי כתב האישום שהוגש נגד האב, שמיוצג על ידי עורך הדין אביגדור פלדמן, הוא נהג להתקלח עם בתו ובמקלחת הורה לה לשחק ולגעת באיבר מינו ואף אילץ אותה לבצע בו מין אורלי. מאוחר יותר נהג לצפות עמה בסרטים פורנוגרפיים ולבצע בה מעשים מגונים תוך כדי, וכאשר היתה בת תשע, אנס אותה שלוש פעמים.

לדברי הבת, היא הדחיקה את זיכרונות הילדות שלה, ורק בגיל 18, לאחר שחבר של אביה ניסה לאנוס אותה, חלה תפנית. בעקבות ניסיון האונס היא פיתחה הפרעת אכילה וסבלה מדיכאון. אחת מחברותיה הציעה לה לפגוש ברב "קורא בעיניים", שאמר לה כי ניסיון האונס לא היה הפעם הראשונה שפגעו בה, ואז החל לקלל את אביה. בהמשך הוא שאל אותה על ילדותה, ואז היא גילתה שאין לה כלל זיכרונות ילדות.

בהמשך הידרדר מצבה של הבת, היא חדלה לאכול אוכל מוצק וטענה שאינה זכאית להנאה מהאוכל כחלק מהפרעת האכילה שפיתחה. היא נשלחה לטיפול בהפרעות אלו, אולם זה לא עזר. חברה של הוריה הציעה ללכת לרב "קורא במזוזות", שסיפר לה שאביה פגע ועליה להימלט מהבית.

עוד עולה מפסק הדין, כי בהמשך היא טופלה אצל פסיכולוגית, ובאחד הימים, כאשר עבדה במפעל של אביה, שמעה דפיקה עזה ואז חוותה "פלאש-בק" של ההתעללות המינית שחוותה. עם זאת, היא עדיין לא זיהתה שמדובר באביה. זמן קצר לאחר מכן סיפרה לידיד שאביה אנס אותה כשהיתה ילדה, ולפני כחמש שנים, בגיל 26, התלוננה נגד האב.

האב הכחיש את ההאשמות ואמר שמעולם לא פגע בבתו. הוא טען שהיא סובלת מזיכרונות מדומים שהושתלו במוחה על ידי ה"קורא בעיניים", ה"קורא במזוזות" ושאר המטפלים שלה.

האב הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשלוש עבירות אינוס, אולם זוכה משאר העבירות בשל התיישנות. אולם, השופטים קבעו היום כי גם על מקרי האונס, שלגבי הגיל שבו בוצעו נזכרה הבת בשלב מאוחר יחסית, חלה התיישנות וקבעו כי יש ספק לגבי התאריך המדויק, וספק זה פועל לטובת הנאשם.

השופטים התייחסו בפסק הדין גם לנושא הזיכרון המודחק. השופט יצחק עמית קבע, שיש מקום לקבל זיכרונות מודחקים, אבל במקרה זה, שבו ההרשעה התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת, המבוססת על זיכרונותיה המודחקים, ללא ראיות חיזוק, עלו ספקות לגבי אשמת האב. הוא ציין את העובדה שעד גיל 19, כלומר לאחר ניסיון האונס שעברה, לא ניכרו אצל המתלוננת סימני מצוקה.

כמו כן, כל שלושת המקרים שעוררו את זיכרונה של המתלוננת - ניסיון האינוס על ידי החבר של האב והפניית הזרקור לכיוון האב על ידי ה"קורא בעיניים" ועל ידי ה"קורא במזוזות" – עלולים היו שלא במודע לכוון את האשמותיה לעבר האב.

"לא אכחד כי כבדה עלי ההחלטה בערעור זה, במיוחד למקרא דברי המתלוננת", כתב השופט עמית. "מחומר הראיות עולה, כי כל מי שבא עמה במגע ושמע את סיפורה, התרשם מכנותה, מהשכנוע הפנימי העמוק בו נאמרו הדברים, ומהסבל הממושך שחוותה". אולם, הוא הוסיף שאין זה מספיק להרשעה. "אם חלילה עשה המערער את המיוחס לו במתלוננת-בתו, הדבר נותר בינו לבין קונו ואת עונשו יקבל מידי שמיים ולא מידי אדם. כאמור, המערער זוכה מחמת הספק, ומאחר שבמשפט פלילי עסקינן, הספק פועל לזכותו של המערער".