פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      במותו ציווה רבין לשמאל את הבכיינות

      במקום להיזכר שמורשת רבין האמיתית הייתה לבחור במנהיג כריזמטי שמסוגל לגנוב קולות מהמחנה השני, השמאל הישראלי שקוע מאז הירצחו בפסיביות ומתלונן שגנבו לו את המדינה. ליברמן מפחיד אתכם? תמצאו ליברמן משלכם

      הנה כמה מהטענות שמחנה השמאל אוהב להשמיע נגד ציפי לבני: בקמפיין בחירות שטשטש את חברי המפלגה הליכודניקים לשעבר והבליט את התל אביבית המתונה יחסית שעומדת בראשה, גנבה קדימה שלה קולות לעבודה ולמרצ, שהתרסקו כליל; קדימה פיתתה באמצעות כמה סלוגנים בוחרים פתאים, שקיבלו להפתעתם בכנסת את יוליה שמאלוב ברקוביץ' ורונית תירוש שמתחרות זו בזו בקיצוניותן; בעוד מפלגות השמאל אומרות את האמת, קדימה היא תוצר של פרסומאים חלקלקים, שיודעים בדיוק מה הציבור מחפש. למרבה האירוניה, את מרבית הטענות הללו, בהבדלים של כמה ניואנסים, אפשר היה להפנות לפני 18 שנה לעברו של אחד, יצחק רבין.

      ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין (AP , Charles Tasnadi)
      (צילום: AP)

      בניגוד למה שמשפחתו ואנשיו מספרים לנו, רבין לא היה קדוש. הסיבה המרכזית לכך שהוא הועדף על פני פרס בפריימריז של מפלגת העבודה שקדמו לבחירות 1992 הייתה הפופולריות שלו. במילים פשוטות, לרבין היו סיכויים גבוהים יותר להוביל את המפלגה לשלטון מאשר לשמעון פרס רווי הכישלונות. במערכת הבחירות היה קשה למצוא רמז לתהליך השלום שרבין עתיד היה להוביל. תחת זאת, הוא ניצל את תדמיתו כביטחוניסט ואיגף מימין את ראש הממשלה המכהן, יצחק שמיר, שהצטייר כמי שאינו מצליח לעצור את פיגועי הסכינאות ( כמה רחוק זה נשמע). פרס הוסתר והקמפיין היה אישי כמעט לחלוטין, תחת הכותרת "ישראל מחכה לרבין". העבודה לא הייתה זוכה ב-44 מנדטים אלמלא הייתה גונבת כמות נכבדת של מצביעים מהליכוד, שביקשו ביטחון וקיבלו לחיצות ידיים חגיגיות במדשאת הבית הלבן. ועוד לא אמרנו מילה על המיצובישי של אלכס גולדפארב.

      זה מה שהשמאל ידע פעם, ושכח מאז: לעשות קמפיינים, להיות ציני, לטבול ידיו בסחי והזוהמה של הפוליטיקה כדי להגשים את האידיאולוגיה שלו. כנות, אמינות ומועמדים צחים כשלג יכולים אולי לנצח מערכות בחירות בסקנדינביה, אבל לא כאן. זו מורשת רבין האמיתית, זה הלקח שהוא צריך להנחיל לשמאל הישראלי.

      ליברמן אכל לנו, נתניהו שתה לנו

      רק שמאז הרצח, מעדיף המחנה המובס להתעטף בבכיינות ובפסיביות. חם ונעים שם, בחיקה של ההתקרבנות האינסופית. אתם כבר מכירים את הפזמון החוזר: נתניהו גנב את השלטון ב-1996 בזכות הסיסמאות האלה עם היהודים וירושלים, שרון האמיתי הוסתר מהציבור על ידי פורום החווה, אולמרט הבטיח שלום והביא מלחמות, את נוסחת הנאמנות של ליברמן הגו ארתור פינקלשטיין ואנשיו, אלי ישי מנצל את תסכולם של בני עדות המזרח העניים ומקצין עמדות, לבני היא בעצם ליכודניקית בתחפושת, העם הלך ימינה, הרוסים לא מצביעים לשמאל, הממשלה פשיסטית, כולם פה גזענים מסריחים ובכלל, המדינה הלכה פייפן מזמן. מכל אלה אפשר לרקוח יופי של מאמר מערכת בהארץ, אבל לא להתקרב אפילו במילימטר לשלטון.

      כך שבמקום לחשוש מהיום שליברמן יזכה בעזרת פינקלשטיין בראשות הממשלה, השמאל צריך למצוא ליברמן ופינקלשטיין משלו. נשמע מזעזע וציני? רבין, שאחראי לציטוטי הפרופלורים והקוגלגרים (וגם לקריאה לשבור להם את הידיים ואת הרגליים), לא היה שונה בהרבה בסגנונו הבוטה ובכוחניותו ממנהיג ישראל ביתנו. ההרכב הדמוגרפי בישראל השתנה? כדאי להפנים שאת קולותיהם של הבוחרים לא משיגים בצעדות בין גן מאיר לכיכר שרונה (אף שכל אדם שיוצא מהבית ומביע את דעתו האמיצה ראוי להערכה), אלא בחרישת הארץ ובהבעת אמפתיה לאנשים המוזרים האלה בפריפריה, שאשכרה התבאסו שאוטובוסים התפוצצו להם ברחובות ולא טרחו לבדוק מי התחיל ומי אשם.

      אחרי מות, ספינים אמור

      מעל הכל, השמאל צריך להתנער מהטהרנות הפוליטית שאחזה בו. גם ברק אובמה, יונה צחורה, הבטיח במערכת הבחירות דברים שאין ביכולתו (או של כל בן אנוש אחר) לקיים והעסיק בשנתיים הראשונות לכהונתו את הבולדוג ראם עמנואל. לפעלולים הפוליטיים והתקשורתיים של שמאלן אמריקאי אחר, ביל קלינטון, הקדישו ספר שלם, "ספין סייקל" (אהוד ברק, בימים שהיה לו סיכוי אמיתי להיות ראש ממשלה, אף העסיק את יועציו, ג'יימס קרווייל וסטנלי גרינברג). כאן, לעומת זאת, מובילים את שתי מפלגות השמאל ברק וחיים אורון, שאינם מחזיקים בתנאי ההכרחי אך לא מספיק להנהגה: יכולת להביא למפלגתם מנדטים. על הראשון קורא תיגר עכשיו בוז'י הרצוג, שבוודאי גורם לליברמן, לבני ונתניהו לשקשק מפחד ולסוקרים לכייל מחדש את מכשירי המדידה. בינתיים, השמאל הלאומי, התנועה שמנסה להעיר את המחנה מקיפאונו, משחזרת את הסיסמה "ישראל מחכה לרבין", ומשתמשת באופן סמלי באדם מת וגם, למרבה הצער, במותג מת.

      במקום להתרפק על מורשת רבין המומצאת, על השמאל הישראלי להיזכר במורשת רבין האמיתית. אחרת, באמת יהיו לו – ולכולנו – סיבות בשפע להתבכיין.