במוצאי בחירות 1992 הכריז יוסי שריד כי יומר"ץ רבין. מר"צ זכתה אז ב?12 מנדטים, ומנהיגה השנון מיהר להשתמש בהם כדי להשתלט על ממשלת רבין - לכאורה ממשלה של מפלגת העבודה - ולהפוך אותה לממשלה של מר"צ. תהליך ההמר"צה של מפלגת העבודה לא פסק בכל 18 השנים שחלפו מאז, והיום אפשר להודות שהמשימה בוצעה בהצלחה: מתפארתה של מפלגת מר"צ אמנם לא נותר שריד, אבל מפלגתו של יצחק רבין ז"ל אכן נראית היום ממש כמו מר"צ; הן מבחינת האג'נדה שלה והן מבחינת סיכוייה לעלות לשלטון בעתיד הנראה לעין.
למעשה, התנתקה מפלגת העבודה מבסיס האם שלה, מפא"י ההיסטורית, עוד קודם לכן, ומרצונה החופשי. מאז נוצרה ב?1968, על ידי איחוד של מפא"י עם מפלגות סוציאליסטיות נוספות, עוד השתדלו מנהיגי מפלגת העבודה - כמו יגאל אלון, שמעון פרס ויצחק רבין עצמו - לשמור ולו על קווי המתאר של האידיאולוגיה המפא"יניקית, אשר דמתה להפליא למה שנחשב, בימינו, לאידיאולוגיה של הימין המובהק.
אבל עם חלוף השנים לא יכלה עוד מפלגת העבודה לשאת את הפופולריות של הליכוד, שניצח בכל מערכות הבחירות מאז 1977 על אף שהשלטון בישראל היה אמור, בעיני מפא"י?העבודה, להיות מונופול בלעדי שלה. כדי להצליח להביס סוף סוף את הליכוד, היא הלכה לבחירות 1992 עם מצע מומר"ץ מלכתחילה. הוא נקרא "שינוי סדר העדיפות הלאומי", ומשמעותו היתה שינוי ערכי היסוד של תנועת העבודה והמרתם בערכים הכי?שונים?שאפשר מן הערכים של הליכוד.
במסע הבחירות שלו הצביע "מר ביטחון" רבין על הטרור, שפשט ברחובות ישראל מאז שיחות ה"שלום" במדריד, והבטיח להחזיר לאזרחי ישראל את הביטחון ואת השקט.
שותפיו למפלגה ולקואליציה שקדו על הכשרת הקרקע הציבורית לדה?לגיטימציה של המתיישבים היהודים ביש"ע, גם ביישובים שהוקמו בידי מנהיגי מפלגת העבודה בכבודם ובעצמם. כאשר זכה רבין בראשות הממשלה, הצהיר: "אני אקבע, אני אנווט" - ומיד אץ רץ, נמר"ץ, בעקבות שריד וסיסמאות ה"שלום" הנבובות שלו.
גם הליכוד לא יודע מה הוא רוצה
הטרגדיה, כפי שעולה מדברי דליה רבין בראיון שנתנה השבוע, היא שסמוך לרציחתו נטה אביה להודות בכישלון תהליך אוסלו ולנטוש את ההסכם בינו ובין ערפאת, לאחר שערפאת כבר ממילא התכחש להסכם הזה בכל דרך. ואילו האירוניה, כפי שעולה מן המציאות מאז ועד היום, היא שמעשהו של יגאל עמיר הפך את ההסכם הנואל לבלתי נטיש. רצח רבין האציל על תהליך אוסלו מעין קדושה, העניק ליאסר ערפאת חסינות, והפך את ההסכם עם הפלשתינים לנכס צאן ברזל אשר כל מנהיג, שבא אחרי רבין, מוכרח לדבוק בו ויהי מה.
בנימין נתניהו נחל, כזכור, ניצחון סוחף מול יצחק רבין בסקרי דעת הקהל שלפני 4 בנובמבר 1995, אבל אחרי הרצח גבר רק במעט על שמעון פרס, שרכב על גלי הזעזוע שעורר כאן הפשע הנורא. אילו נותר רבין בחיים, היתה מדינת ישראל זוכה כנראה להיחלץ מתהליך הטרור עוד בימי שלטונו - או לכל המאוחר עם החלפתו בידי נתניהו. אלא שבכל מדינה יש אנשים המבקשים להתנקש בראשי השלטון. כיוון שהמחלקה לאבטחת אישים בשב"כ לא הגנה על ראש הממשלה כראוי, כולנו לכודים מאז במעמקי מכרה השלום האכזב הזה, ואין מושיע.
מפלגת העבודה המרי"צה את עצמה לדעת, עד שעם השנים התרוקנה מכל תוכן, ולא נותרו ממנה אלא שלל מריבות פנימיות ועובדת פיליפינית בלתי חוקית. כה שקועים היו ראשיה בחתירתם הנואשת שמאלה, שבנסותם להקל את משקל ספינתם השליכו אל המצולות, בלי משים, לא רק את ערכי ההתיישבות שעליהם נוסדה מפלגתם אלא אף את ייחודה החברתי, ואת העקרונות הסוציאל?דמוקרטיים שאפיינו אותה בעבר.
אבל גם הליכוד לא ממש יודע מה הוא רוצה, חוץ מאשר להוכיח שלא הוא רצח את רבין, ושהוא נורא "בעד שלום". והפירוש המקובל למילה "שלום" - תשאלו גם את מנהיגי קדימה - הוא עדיין זה שנקבע בהסכם אוסלו. פירוש שיכול היה להשתנות, ולמנוע משני העמים כל כך הרבה סבל ושפך דם, אילו רק נותר יצחק רבין בחיים באותו לילה מר לפני 15 שנים.