לחיצת היד בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, היא אולי התמונה הזכורה ביותר מטקס חתימת הסכמי אוסלו, שנערך במדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993. לפני הטקס, רבים בישראל ניסו לנחש האם רבין יעשה את הצעד הסמלי וילחץ את ידו של שנוא-נפשו ערפאת. בסופו של דבר, ועל רקע האווירה החגיגית שיצר נשיא ארה"ב ביל קלינטון כשהניח את ידיו על גבם של שני המנהיגים, וכמעט דחף אותם פיזית ללחוץ יד, זה קרה. ערפאת חייך, רבין נראה כאילו כפאו שד, והיד המושטת נענתה.
שונאים, ממש לא סיפור אהבה
"רבין לא רצה להגיע לאירוע הזה בכלל", נזכר דני יתום, מי שהיה אז מזכירו הצבאי. "איתן הבר ואני שכנענו אותו שכשיש חתימה על הסכם עם הפלסטינים, הוא חייב להיות שם כי בסופו של דבר, בין אם זה יהיה טוב או רע, האחריות נמצאת על הכתפיים של רבין ולא של פרס שהיה אמור לנכוח לבד באירוע". "בסוף שניהם הגיעו", אומר יתום "ונראה לי שרבין היה די מוטרד מהעובדה שיצטרך ללחוץ את ידו של ערפאת ועוד בנוכחות העולם כולו. אבל אחרי שהוא לחץ את היד, הוא שחרר אנחת רווחה ובחיוך דק על השפתיים הוא אמר לפרס 'עכשיו תורך' במין נימה כזו של 'אני נפטרתי מהעול הזה'".
היחסים בין ערפאת לרבין לא התבססו על חיבה אישית וצ'פחות. רבין לא חיבב את ערפאת, ופעמים רבות אף הביע את איבתו כלפיו בפני עוזריו ויועציו. אבל ח"כ אחמד טיבי, שהיה אחד מיועציו הקרובים של ערפאת אומר שהשניים אמנם לא נהגו להתחבק בכל פעם שנפגשו, וגם לא נהגו לדבר על הא ועל דא או על המשפחה, אך הם בהחלט כיבדו אחד את השני ויותר מכך, כיבדו אחד את מילתו של השני.
"היחסים בין השניים תמיד היו די קרירים, לא היו ביניהם גילויי חיבה, אבל זה לא שרבין היה אדם שנהג להתחבק. הוא הרי לא היה איש של חיבוקים, גם עם יהודים הוא לא התחבק", אומר טיבי. "מה שכן היה זה כבוד הדדי. מילה של אחד כובדה על ידי השני. הם היו מסכמים דברים בעל פה ואחר כך הם היו מתבצעים. עם הזמן הם למדו להכיר אחד את השני ולכבד עוד יותר אחד את השני".
בעוד טיבי מדבר על הערכה הדדית, יתום מתמקד בתיעוב. "רבין מעולם לא אהב את ערפאת. הוא אפילו סלד ממנו", הוא אומר, "אבל הוא הבין שהוא צריך לשאת ולתת איתו ומכיוון שכוונתו של רבין הייתה לנסות ולהגיע להסדר של קבע עם הפלסטינים, הוא הבין שאם הוא רוצה להשיג את זה הוא חייב לשאת ולתת עם ערפאת. היחס שלו אל ערפאת היה כבדהו וחדשהו: מצד אחד הוא לא העליב אותו ולא פגע בו, ודיבר אליו לא באדנות אלא כאל שווה אך מאידך הוא בדק כל דבר והוא בא אליו בטענות קשות מאד כשהצד הפלסטיני לא קיים את מה שהתחייב לקיים. בקיצור, רבין ישב לו על הראש לאורך כל התקופה כדי להבטיח שהפלסטינים יעשו את חלקם".
אדוני היושב ראש, מר ביטחון
את הפגישה הראשונה בין השניים, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, ארגן טיבי עצמו. היום הוא מספר ש"ארגנתי להם פגישה בקהיר. לפני הפגישה נועדתי עם רבין כדי להכין את הפגישה. הוא התייחס ברצינות רבה לפגישה, אמר לי מה הוא מתכוון להעלות במהלכה. רבין ידע מה חשוב לערפאת. הוא התייחס בכבוד רב לערפאת וכינה אותו תמיד 'צ'רמן ערפאת'". לדברי טיבי, הכבוד בין שני המנהיגים היה הדדי וערפאת נהג לכנות את רבין "מיסטר סקיוריטי אוף ישראל" (מר ביטחון הישראלי). "הכבוד שערפאת רחש לרבין היה הגדול ביותר מכל האישים שמולם הוא עבד", מספר טיבי. "הוא ראה בו דמות סמכותית שקיבל החלטה היסטורית". ח"כ טיבי מתקשה להיזכר בסיפורים קטנים מאחורי הקלעים ("רבין היה נוהג לבקש מערפאת רשות לעשן, וערפאת אמר לו 'ברור, איזו שאלה", הוא מגרד מזיכרונו), אולי משום שרבין התאמץ לשוות ליחסים ביניהם קורקטיות וקרירות.
גם יתום מתקשה להיזכר בפיקנטריה ברמה האישית. "רבין לא היה חבר של ערפאת למרות שערפאת ניסה להציג את מערכת היחסים כחברית", נזכר יתום. "ערפאת הרי היה 'נשקן' ידוע, והוא אפילו הצליח לנשק אותי אך לא העז לנשק את רבין. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה רבין יעיף אותו".
"מערכת היחסים ביניהם הייתה מערכת יחסים קורקטית, קרי הם נפגשו רק בפגישות רשמיות", מוסיף יתום. "בפגישות האלה ערפאת התייחס לרבין בכבוד עצום. הוא ישב בפגישות עם רבין מתוח, על הקצה הקדמי של הכיסא. ראו שהוא גם מתוח מבחינה רגשית, כי הוא גם העריך מאד את רבין כמי שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים וגם חשש ממנו מאד. הוא תמיד כינה את רבין "Your Excellency" (הוד מעלתו) כמו שפונים למלך, וגם התחנף אליו כשאמר לו "Your Excellency, you have the upper hand", כלומר הוד מעלתו, הכוח הוא אצלך, לכן תעשה לנו ויתורים".
לא רק ממשלת ישראל נדהמה
ואז, ב-4 בנובמבר 1995, נרצח רבין, וערפאת, לדברי ח"כ טיבי, היה המום. "אני הייתי זה שהודיע לערפאת שרבין נרצח", הוא מספר. "הוא כמעט סרב להאמין למשמע הידיעה ואז הוא אמר לי משהו בסגנון 'איבדתי שותף'. הוא אמר לי גם שהוא יודע שכל התהליך יקבל תפנית שלילית. הוא בלי ספק לקח את הרצח קשה מאד כי רבין התייחס לערפאת כאל מנהיג היסטורי של העם הפלסטיני וערפאת התייחס לרבין כדמות של מנהיג שמילה שלו היא מילה".
יתום גם חושב שערפאת חטף הלם לאחר רצח רבין. "כשרבין נרצח, ערפאת בא לבקר את משפחת רבין בשבעה ולמסור את תנחומיו. הוא היה המום, כי הוא הבין שעם רבין הוא יכול להתקדם בתהליך השלום. כמו כל המנהיגים הערבים האחרים, גם הוא ידע שמה שרבין אומר - הוא גם מקיים ושהמילה שלו חקוקה בסלע. נדמה לי שערפאת הבין שכל מי שיבוא אחרי רבין, ולא משנה מי זה יהיה, הדברים לא יהיו אותו דבר".
לפניות לניר יהב: nir_yah@walla.com