פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תודעה שמתעצבת בטקסי זיכרון לוקה בחסר

      טל שדות היה בן שלוש כשיצחק רבין נרצח. כל הזכרונות שלו מהרצח התעצבו בבית, בבית הספר ובנוער העובד והלומד. עבורו, מורשת רבין מתאפיינת במאבק ובאומץ, רק חבל שהוא לא מוצא אותה בחברה הישראלית

      כשיצחק רבין ז"ל נרצח הייתי בסך הכל בן שלוש, כך שאת הרצח והאירועים שקדמו לו אני לא זוכר באופן ישיר, רק מסיפורים של אבי. אמי היתה בעצרת, ואבא שמר עלי ועל אחיי בבית, עד ששמע בחדשות את קולו של איתן הבר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב".

      מורשת רבין שלי התעצבה דרך טקסי הזיכרון בבית הספר וכמובן בנוכחותי בטקס המרכזי בכיכר. תודעה שמתעצבת כך לוקה בחסר: עד כיתה ח' לא ידעתי מה באמת קרה- ידעתי לשנן שרבין למד בכדורי ושחלומו היה להיות מהנדס מים, ידעתי שבגיל 16 התגייס לפלמ"ח ושהיה רמטכ"ל ששת הימים, ידעתי בעל פה את מילות השיר "לבכות לך" ושביל קלינטון טבע את הביטוי "שלום חבר". ידעתי את כל זה- אבל בעצם לא ידעתי כלום.

      בפעולה אחת בכיתה ח' השתנה הכל: המדריך שלי תלה על הקירות תמונות שלא הכרתי קודם: רבין במדי קצין נאצי, שלטי חוצות שקראו "בדם, באש את רבין נגרש!", מפגינים אלימים שורפים את תמונותיו של יצחק בכיכר ציון. ראיתי דברים שלא הראו לי בביה"ס ולא הראו לי בכיכר. הופתעתי לגלות כי את האנשים העומדים על המרפסת מעל הכיכר אני מכיר: ביבי נתניהו, אריק שרון, משה קצב ועוד רבים ממנהיגי תנועות הימין בארץ. ושוב כמו בכל שנה נשאלת השאלה: מהי מורשת רבין בשבילי?

      רבין מסמל את המאבק לחברה טובה יותר

      כשאני חושב על מורשת רבין אני חושב על אומץ: אומץ בזירה הצבאית ואומץ בזירה המדינית. רבין היה האיש שהיה לו את האומץ לעשות צעדים ולהגיד דברים שלא נאמרו או נעשו לפניו, האומץ להגיד שישנם שטחים בארץ - שטחים שהוא עצמו פיקד על כיבושם - שצריך להחזיר, האומץ להסכים להקמת מדינה פלסטינית והאומץ לפתוח במשא ומתן עם ארגון שעד אז נחשב ארגון טרור. דמותו מסמלת עבורי את המאבק לחברה טובה יותר, מאבק עם האויב מבחוץ ועם האויב מבפנים, מאבק בטרור ובאלימות שבאו מכל מקום.

      אומרים שלאחר הרצח החברה הישראלית למדה דברים שלא ידעה, לזהות תופעות של הסתה, והיום אנחנו יודעים איך הן נגמרות. אך למה טובה הלמידה הזאת אם לא משליכים אותה על חיינו היום? חמש עשרה שנים עברו מאז הרצח והתופעות האלימות בחברה לא פוסקות. ב-2005, בהתנתקות מעזה, ראינו התבטאויות ותופעות מאוד דומות לאלה שהיו לפני רצח רבין: עשר שנים אחרי הרצח חזרו קולות שהוציאו דין רודף ופולסא דנורא, שוב שרפו תמונות של ראש הממשלה והציגו אותו הפעם במדי מנהיגה של סין הקומוניסטית. בספטמבר 2009 יצא לאור הספר "תורת המלך", בו שני רבנים ישראלים מתירים את דמם של גוים, תוך שזירת ביטויים שקוראים להרג גברים, נשים, ילדים וטף חפים מפשע שחטאם היחיד הוא שהם לא נולדו יהודים. והציבור? נדם קולו,איש לא יודע, לאיש לא איכפת. חלק שמעו על זה אך זה לא מטריד אותם.

      כמה מוזר לדבר על שלום

      כשאני יושב וכותב על מורשתו של יצחק רבין, אירועים כאלה עולים בראשי וגורמים לי לשאול את עצמי,למה טובה מורשת של שלום ודמוקרטיה? מורשת של אומץ ומאבק? אם היא זוכה להתעלמות ולרמיסה?
      כל שנה מציינים במאות מוקדים בארץ את יום הזיכרון ליצחק רבין. כל שנה מדברים על מורשתו. כל שנה אני מתאכזב מהתמונה הרחבה של החברה הישראלית, שאני חי ומחנך בה היום, שלא זוכרת את מורשתו של רבין וכוחות מסוימים אף מנסים להשכיחה. לראיה אפשר להרגיש באוויר שהמילה שהכי מוזר להזכיר, המילה שהכי לא ברורה, המילה שמעלה סקפטיות בכל אדם, היא אותה מילה שעליה נכתב השיר שיצחק שר לפני מותו.
      המילה היא "שלום".

      * טל שדות הוא קומונר קן פרדסיה של הנוער העובד והלומד