האנשים שעבורם רצח רבין עדיין חי

(צילום: יגור מזור | עריכה: אמיר קוטיגרו)

כבר 15 שנה, בכל יום שישי בשלוש בצהריים, מוציא אבידור
אלחנן את הכיסאות מהמחסן, ומסדר אותם ברחבה הקטנה שמתחת למדרגות העירייה בכיכר רבין, אותן מדרגות עליהן צעד רבין את צעדיו האחרונים כראש ממשלה, שניות ספורות לפני שנרצח. אבידור, לא איש צעיר, נושא את הכיסאות בכוחות עצמו ומסרב בנימוס לכל הצעות העזרה שלי. "זה בסדר, אני כבר רגיל לזה", הוא אומר.

"משמרות השלום והדמוקרטיה", כך מכנים עצמם אבידור וחבריו. מדי שישי הם נפגשים יחד בכיכר כדי לזכור ולהיזכר, אך בעיקר כדי להזכיר. "אנחנו נפגשים פה על מנת להתריע, להרתיע ולהתריס בשירה נגד האלימות", מספר אבידור, "להסביר לעם שהשינוי יכול להיעשות בפתק בקלפי במקום בכדורי אקדח". הם הגיעו לכאן לראשונה במוצאי השבת בה אירע הרצח. אף אחד לא תכנן אז מראש שמהמפגש המאולתר הזה תיווצר מסורת שתימשך כל כך הרבה שנים. "בשנים הראשונות היו מגיעים אלפים", נזכר אבידור. "אחר כך הגיעו מאות, ועכשיו לצערי הרב מגיעים רק כמה עשרות. אני רוצה לקוות שלא יבואו בודדים".

למרות שעת הערביים הלא עמוסה במיוחד, על פני הטקס חולפים כמה עשרות עוברים ושבים. חלקם נעצרים לרגע וממשיכים בדרכם, חלקם תופסים כיסא ומצטרפים בשירה וחלקם אפילו לא מפנה מבט. בין שלל זוגות העיניים שבחנו את הטקס, נתקלנו במקרה גם באלה של השחקן והבדרן תומר שרון, שהביט במתרחש במבט מזוגג.
"זה עולם הולך ונעלם", מספק שרון את פרשנותו לדברים, "קצת כמו סרט של נשיונאל ג'אוגרפיק על איזה מין נכחד שחי עדיין איפשהו בניו זילנד באיזה יער. מצד שני, אולי אנחנו המין המוזר, כי הם עדיין מנסים לזכור את הבנאדם, לדבר עליו, לדבר על זה שרצחו אותו. נדמה שכבר עשר שנים אסור להגיד את זה, אסור להזכיר שרצחו ראש ממשלה במדינה. בא לי לבכות מהדבר הזה, נשבע לך".

"יגאל עמיר ניצח, תכל'ס", קובע שרון. "אין תהליך שלום, שר החוץ אומר שזה לא ריאלי לצפות בכלל שיהיה תהליך שלום בשנים הקרובות, וכל המצב כל כך אבסורדי שהרוצח פשוט ניצח. זה שיש פה עשרה אנשים, ופעם היו פה שלוש מאות, זה מראה שהוא ניצח".