הימין בליכוד ובקואליציה ובאופוזיציה למד לדקלם את המנטרה כי הוא יודע להעריך ולהוקיר את חשיבות הקשרים ההדוקים עם ארה"ב ואירופה, אבל לעולם אינו נוקב במחיר שהוא מוכן לשלם כדי לתחזקם ולקיימם ולגונן עליהם. תמיד הוא אומר כי המערב טועה ותועה, וזה לרוב נכון, אך מדיניותו היא עובדה והימין אינו מסביר במה הוא מוכן להתפשר על מנת לשכך את העימות עימו.
בסוף השבוע הזהיר אהוד ברק בראיון עם עמוס רגב וחמי שלו ב"ישראל השבוע" מפני הדה?לגיטימציה של ישראל, שתלווה את הפסקת המשא ומתן עם הפלשתינים. שלושה ימים קודם הזכיר בנימין נתניהו לחברי סיעתו כי חובה לחבר את החזון למציאות, ועורר אי נחת באגף הימני בביתו המפלגתי.
אבו מאזן מסרב לכל פשרה
בנתונים אלה אין צורך ואין אפשרות להאריך את ההקפאה המוחלטת של הבנייה ממזרח לקו הירוק. אך בימים אלה נמצא דגם לרמזי הממשלה למה היא מתכוונת בהכריזה כי הבנייה תהיה "מרוסנת". המכרזים לבניית 238 דירות ברמות ובפסגת זאב הם הוכחה לכך. ישראל הבטיחה לארה"ב כי לא תוציא מכרזים ל?1,800 דירות כפי ששקלה בתחילה, אבל בהתחשב בכך כי מדובר בשטחה הריבוני - לפחות, בעיניה - לא ייתכן כי ההקפאה תהיה מוחלטת. בוודאי לא אחרי 10 חודשים של אי עשייה מרצון.
ההתנגדות האמריקנית מתחייבת מהעמדה הקבועה של הממשל והן מן ההתחייבות לאבו מאזן, אך מנימתה ברור כי נתניהו העמיד את וושינגטון מראש על כוונתו ושגם היא רואה בהיקף המכרזים את הרע במיעוטו. עדיין רע בעיניה, אבל במיעוטו. הרי כל אדם יודע כי יהיה ההסכם בין ישראל לפלשתינים אשר יהיה, וייחתם במועד שייחתם - רמות ופסגת זאב יהיו חלק בלתי נפרד מהריבונות הישראלית.
הריסון העצמי של הממשלה לא היה כלל נושא לדיון אילו התקיים תהליך שלום של ממש. אבו מאזן מסכל אותו עם רוח גבית מהליגה הערבית, וזה לרעת שני הצדדים. גם לרעת ישראל. אך אבו מאזן, יותר מתוך חולשה מאשר ממקור של כוח, מסרב לכל פשרה שתאפשר לחזור ולהתניע מחדש את התהליך. אפילו מי שבמערב סבור כי ישראל נושאת בעיקר האחריות לקיפאון המדיני יודע כי אילו היו הפלשתינים בעלי רצון טוב היו מסייעים, לפחות, לישראל לרדת מן העץ הגבוה, אם אכן היא מולכדה עליו. אך רמאללה שומעת ואינה עונה, ולישראל יש מזער שמתחתיו אינה יכולה לרדת. 238 דירות הן המצער שבמזער.