תמי ארד: "אחרי 24 שנה, אני כבר לא כועסת"

עשרים וארבע שנים מלאו מאז נפילתו בשבי של הנווט השבוי רון אחד. אתמול (שישי), בטקס מיוחד בבסיס חיל האוויר לציון 24 השנים, נשאה דברים אשתו, תמי ארד. ארד אמרה כי "אחרי 24 שנים אני כבר לא כועסת , רק מאוכזבת ועצובה".

אשתו של הנווט השבוע התייחסה למשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט ואמרה כי "השוק שמתנהל היום, סביב חייו של חייל שבוי, שהמדינה שלחה להלחם, הוא מביש בעיני. האמת היא שהשוק הזה התנהל גם לפני 24 שנים אבל הייתי כנראה נאיבית וצעירה מכדי להבין. אז סירבתי לקלוט שבעצם לאיש שלי יש מחיר. היום, בפרספקטיבה, אני רואה כמה קל לדבר על מחיר, להקליד את מטבע הלשון "לא בכל מחיר" כשלא מדובר בילד שלך או בבעל שלך".

"חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים אני אתפייס עם התחושות הנלוות לשבי", הוסיפה ארד. "כשאני מנסה לנתח למה אני לא פוקדת מידי שבוע את משפחת שליט באוהל המחאה אני מבינה שאני כנראה מנסה להתרחק מההחמצות, מהתקוות שהתבדו, מייסורי המצפון שלא שבתתי רעב מול משרד ראש הממשלה, שלא עברתי להתגורר מול דלת ביתו. אני חושבת שאני מנסה לא לעמוד שוב מול חוסר האונים אבל אני עומדת מולו וכנראה לעולם הוא יתנוסס לנגד עיני".

"כשנועם ואביבה סיפרו לי שהם עוברים לגור באוהל המחאה אמרתי להם שזו כנראה הדרך היחידה. בדיעבד לא בטוח שזה מה שהיה מחזיר את רון אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אולי לא, הוסיפה". "24 שנים אחרי ההתרסקות הפכנו, המשפחה של רון לאנדרטה שלו. למדתי לחיות עם זה אבל לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי".

ארד איזכרה את חילוץ הכורים הלכודים בצ'ילה ואמרה כי "יותר מחודשיים ארך מבצע החילוץ חסר התקדים של 33 הכורים שנלכדו בבטן האדמה במכרה בצ'ילה. אתמול חולץ אחרון הכורים. הסיטואציות לא דומות, החמאס או האיראנים הם לא איתני הטבע אבל אי אפשר שלא לחשוב על שבי במושגים של מכרה שהתמוטט. בור חשוך, אור קלוש ואויר דחוס. אי אפשר שלא להתפעל מהמשאבים ומכושר האלתור שממשלת צ'ילה גייסה כדי לחלץ את האנשים האלה. שנים נאמר לי שמדינת ישראל הפכה כול אבן כדי להשיב את רון, סיכנה חיילים וסוכנים למענו".

"אני מאמינה שנעשו הרבה מאמצים ואני מוקירה את אלה שהיו שם בשבילו, אבל מה שנעשה היה אחרי התמונות עם הזקן והעיניים המובסות, אחרי שהוא כתב שהוא משתגע מגעגועים, אחרי שביקש שנעשה הכול כדי להציל אותו ובאותה נשימה הבטיח שהוא לא יעזוב אותנו יותר לעולם. כול המאמצים האלה נעשו כשהוא כבר לא השמיע קול", אמרה.

ארד סיכמה כי "לנעדרות אין פנים ואין קבר. הנעדרות היא ריק מתמשך ואי אפשר למלא אותה בהנצחה , ואי אפשר לשתול סביבה פרחים. אפשר פעם בשנה להיפגש בטייסת כמו שאנחנו עושים ובמקום אזכרה לקרוא ליום הזה האירוע של רון ולהזכיר שהוא עדיין לא חזר. אני לא יודעת אם הוא יחזור אבל אני יודעת שכשהוא יחזור אלה לא יהיו בשורות טובות".