פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בת 94, אבל לא זקנה

      סבתה של ישראלה אבלס לא הייתה סבתא מודרנית שהתעניינה אם נכדיה אוהבים אותה, אבל היא הייתה אשה מלאת גאווה, שסירבה שיפנו לה מקום באוטובוס עד יומה האחרון

      סבתי הרמינה הייתה אישה קטנה במימדיה אך בעלת נוכחות מורגשת היטב בחיינו. הורי עבדו והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה. כשנולדתי כבר הייתה בת 70 אחרי ששרדה את השואה. בתחילת המלחמה עברה מאוסטריה, מקום מגוריה, לאיטליה, ושם נעלמה מעיני השלטונות. התחבאה במנזר ובבית איכרים באזור מילאנו. בסופה של המלחמה אף חצתה את הגבול בין איטליה לשוויץ ושם הושמה במחנה מעצר עד סוף המלחמה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      סירבה ללבוש שחור כי זה "צבע של זקנים". ישראלה וסבתה הרמינה (צילום: תמונות גולשים)

      היא לא הייתה סבתא מודרנית. היא לא התענינה במיוחד בשאלה האם נכדיה אוהבים אותה. חשוב היה לה לחנך אותנו על פי ערכיה היקיים: להיות, על פי הגדרתה, בני אדם. היא לא נעזרה בספרי בישול ולא קראה מתכונים להנאתה, אבל כל ארוחה שיצאה מתחת ידיה הייתה מעדן, מבית היוצר של המטבח האוסטרו-הונגרי. אנחנו אכלנו שטרודלים ממולאים בגבינה ובצימוקים, ועוגות שושנים מבצק שמרים ומיני ממולאים, לא כי רצתה לפנק אותנו אלא כי זה היה האוכל שאותו בישלה.

      היא גם לא השתתפה בסדנאות שהיו אמורות לעזור לה להישאר צעירה. עד יומה האחרון, בגיל 94, עבדה קשה. ניקתה, כיבסה, גיהצה עם עמילן כל בגד, בישלה ואפתה. מעולם לא לבשה שחור, כי לדבריה שחור היה צבע של אנשים זקנים, ואף סירבה בתוקף לשבת באוטובוס מלא כשמישהו פינה לה את מקומו. היא, כך אמרה, לא זקנה ויכולה לעמוד.

      כל עיסוקיה לא מנעו ממנה לקרוא כל יום עיתון ולחסל ארבעה ספרים בשבוע. זה היה התפקיד שלי, להחליף ספרים לסבתא. עד היום אני זוכרת את הריח המיוחד של הספרייה הגרמנית בנתניה. ספריה פרטית שבה שלטה ביד רמה ספרנית חמורת סבר. תמיד לבושה בחולצה לבנה מכופתרת עד צוואר וממש מתחת לצווארון סיכה עדינה, ובחצאית קפלים. רק כאן הייתי רשאית להודות, לא במישרין, כמובן, כי סבתי כבר לא אשה צעירה. תמיד ביקשתי ספרים הכתובים באותיות גדולות.


      לשליחת תמונות וסיפורים: saba_ve_savta@walla.co.il