וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שיפודים לנצח

ערן נבון

15.10.2010 / 6:00

במשך יותר מ?30 שנה כתב העיתונאי והסאטיריקן מאיר עוזיאל את טורו השבועי “שיפודים“. לפני חמש שנים, בגיל 60, הודיעה לו הנהלת העיתון על הפסקת עבודתו. העיתונאי שהתריס נגד מוסכמות הקדיש את השנה האחרונה לערוך את טוריו הנבחרים לספר, שראה אור לאחרונה

דלת כניסה משומשת - זה מה שהיה חסר למאיר עוזיאל. לכן הוא לקח את אשתו, רותי, עלה על הפרייבט, ונסע היישר לתוך סמטאות שכם. שם הוא נכנס למרתפים, עלה על גגות, ובסוף מצא את מבוקשו במחסן קטן וזניח. "איזו דלת מצאנו שם! נגרות משומשת במיטבה! העמסנו על המכונית - זה היה בשבת, אבוי - וחזרנו, ממש בטעות, דרך שכונת מאה שערים בירושלים", מספר עוזיאל. "פתאום קיבלנו התקפה כמעט רצחנית. אייר שלנו היה רק בן שנה וחצי, המון זועם התנפל על המכונית, וכמעט עשו בנו לינץ'. פחד מבעית ממש. אבל אז נכנס אלינו אדם אחד למכונית, אמר לנו בקול רגוע, 'זה בסדר, תיסע, אני אוציא אתכם מכאן'. הוא פשוט מילט אותנו מהתקפת הטירוף הזאת".

הטיול המשפחתי לשכם אירע לפני הרבה שנים, בתחילת שנות ה?80, בימים שהקסבה המפורסמת נראתה הרבה יותר קרובה לתל אביב, ולא מאיימת כל כך. העיתונאי, הסאטיריקן והסופר מאיר עוזיאל סיפר השבוע בראיון ל"ישראל השבוע" שהאבנים היפות, המעטרות את גינת ביתו המטופחת בצפון תל אביב, הן בכלל מרמאללה, וגם שיש לו לא מעט חברים ערבים שהוא מאוד אוהב. אין לו כוח לכל הכמיהות האלה שיום אחד נאכל "אצל אחמד בשכם או ביריחו חומוס נהדר". הוא בכלל מעדיף שגם שם יארחו אותו עם מנה קולינרית משובחת של אוכל גורמה מתקדם, ואם תונח על השולחן פסטה איטלקית עם בולונז עשיר - מה טוב.
אבל עוזיאל מעדיף בעיקר שיחזירו לו, וכמה שיותר מהר, את "שיפודים" שלו, הטור השבועי שלו, שהופיע יותר מ?30 שנה בעיתון "מעריב" ועוד כמה שנים בעיתון "הצופה". ממש בימים אלו הוא מוציא את ספרו, "על האש - מבחר שיפודים", המקבץ את מיטב טוריו. את "שיפודים" אהב נוטפי ריר ומלאי שומן והכי עסיסיים שאפשר. עליהם הקפיד, הם היו מקור האנרגיה שלו, המנה השבועית, שלא פעם דיממה והבעירה לא מעט אש בכפר הקטן שלנו. עוזיאל היה הרבה שנים המחתן האולטימטיבי והאלטרנטיבי בפינת השלולית שלו, שבה כיכבו צפרדעים ונסיכות, עד שאברי גלעד או יאיר לפיד נטלו ממנו את הבכורה.

"טור כמו 'שיפודים' היה יותר קרוב לספרות מאשר לעיתונאות", מבקש להבהיר עוזיאל, "כתבתי במשך יותר מ?30 שנה כל מדור בהנחה שכבר פיטרו אותי, כי רק כך יכולתי להגיע למצב אמיתי של חירות. בדיוק בגיל 60, ממש ביום ההולדת שלי לפני כחמש שנים, קיבלתי הודעה שמפסיקים אותי, ואני בכלל חשבתי שרוצים להעניק לי איזו מתנה צנועה בגילי הלא צעיר.

"הרגשתי שסותמים לי בעצם את הפה. הרגשתי חרא בעיקר בשביל הקוראים שלי", הוא ממשיך לספר בכאב. "אני נורא מתגעגע לטור הזה, אז עכשיו אני מביא אותו לקוראים פשוט בצורת ספר. אני מסכים עם ההנחה שאם, לדוגמה, היו קוראים לי מאיר שלו, אולי הייתי הרבה יותר נחשב, גדול, מקובל. אבל אני תמיד נשארתי מאיר עוזיאל, כותב, סאטיריקן, משמיע קול אחר, עצמאי ודי בודד במערכה. איש המשועבד לאמת ורק לה". במקביל לכתיבת הטור, עוזיאל השתתף באינספור תוכניות טלוויזיה, עטור בשרשרת הגדולה, שהפכה לסמלו המסחרי, הספיק להיות בצעירותו חבר במפא"י, דוחה את ההגדרה "ימני", אך מאמין כמובן בארץ ישראל השלמה.

סאטיריקן לא בנאלי

הרבה לפני שאזרחי ישראל חיפשו אצלו בכל שבוע את הצפרדעים והנסיכות, את הקטעים השנונים על קליק הסגירה של מושב התינוק, "קול הערס", קטעים סאטיריים עם צחוק משחרר, התנהגות אנושית, ולעיתים טיפשית, בחיי היומיום, ואת הטורים הפוליטיים שלא פעם תבעו ויכוח מר וכמעט אכזרי עם חבריו הרבים מהשמאל.

עוזיאל נולד בטריפולי שבלוב. אבא שלו היה קצין בצבא הבריטי, ואחרי שגמר להילחם שם, הוא חזר לארץ ישראל, וקיבל ממלכת אנגליה כאות הוקרה מגרש וקוטג' נאה בצפון תל אביב. עוזיאל מספר שהיתה לו ילדות משגעת בבית מרווח. הוא והחברים שלו בכלל חשבו שצפון תל אביב של שנות ה?50 היא הרבה יותר קיבוץ או כפר ירוק עם מרחבים גדולים, וכשבא אליהם ילד ממרכז העיר הם כינו אותו "עירוני מושתן". אחר כך אבא שלו, שהיה לדבריו איש קשה מאוד, "לא התנהג יפה", ובגיל 14 הוריו התגרשו.

וכך, נכדו של בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) של מדינת ישראל, מצא עצמו לפתע בקיבוץ נצר סירני עם אמא שלו ואחיו הקטן, דני. "איך שבאתי לקיבוץ אחד הילדים הבהיר לי מה עלי לעשות כדי להיקלט טוב - להיות טוב בכדורסל. דווקא בכדורסל הייתי אסון לא קטן, אבל מה שעזר לי זה שהתחלתי לכתוב כל מיני קטעים הומוריסטיים להצגות המשק, לחברת הנעורים ולעלון הקיבוץ", מספר עוזיאל.

לדבריו, תמיד אמרו בשבילי הקיבוץ שהוא בעל מזל רע. "עבדתי במכוורת הדבורים. קמתי בארבע בבוקר, לבשתי סרבל בחום הנוראי וכבר בשעה המוקדמת הזאת סחבתי שק של 100 ק"ג סוכר על הגב. היו תמיד צוחקים עליי שם כי איכשהו כשאני פתחתי את אחת הכוורות, ואפילו עשיתי זאת במיומנות רבה, הדבורים היו עפות לכל עבר. יש שהציעו אפילו, אולי בצחוק, להעיף אותי מהקיבוץ על העניין הזה".

ימי התום בקיבוץ ושנות הנעורים חלפו, ובגיל 18 הפך עוזיאל הקיבוצניק לחבר במפלגת מפא"י. הוא הלך לצבא מתוך ידיעה שהוא עוד ישוב לאחד מענפי המשק ולחיים רצופי אידיאולוגיה סוציאליסטית, אבל אז הוא קיבל הצעת עבודה מפתיעה. "הציעו לי לעבוד בכור בדימונה, ואחרי התלבטות קשה, אחרי שהרגשתי שאני כמעט בוגד בקיבוץ, קיבלתי את ההצעה ועזבתי את המשק. אבל אז התברר שמישהו לא העביר את התיק הרפואי שלי לרופא. זה ראה את הפרופיל הנמוך שלי, ראה שאני סובל מאסתמה, ולא התקבלתי", הוא מספר.

מאיר עוזיאל חזר לתל אביב. הוא התחיל לעבוד בעיתון "מעריב" בתור גרפיקאי, אבל הכתיבה ומשנתו תמיד בערו בו, ובשנת 1974 הוא התחיל לפרסם את הטור שלו "שיפודים" במוסף השבועי שנקרא אז "ימים ולילות", היום "סופשבוע". עוזיאל אומר שאז "גם מפא"י עזבה אותי". הוא הרגיש שישראל מאמצת עמדות של שמאל קיצוני, ויש צורך במישהו שיכתוב וישמיע גם קול אחר.
"אני תמיד הייתי עבד של האמת, של כתיבה אנושית למען זכויות האדם. נכון, לא הייתי בחבר'ה. הרבה אמרו לי אל תהיה צודק, תהיה בדעות הנכונות, ואני מעולם לא הסכמתי לכך. אני יודע שזה פגע בי בעניין הפרגון, מנגנוני הציטוט והפרסים. ידעתי שאם הייתי מישהו אחר, אולי מ'החבר'ה', הייתי יותר מרכזי, יותר גדול ונחשב. אני הייתי ונשארתי סאטיריקן לא בנאלי, נאמן לדעות ולמחשבות שלי, וממש לא מצליח לי לחשוב למשל שדיקטטורה ערבית זה בסדר או שההתנחלויות זה לא משהו טוב וכל כך יפה כמו שזה בעיניי. אם אורי סביר, לדוגמה, פירסם מאמר שכותרתו 'קודם שלום', שבו הוא אומר שאל לישראל להתנות את השלום בהפסקת הטרור כתנאי מקדים ועוד כל מיני עניינים שכאלה, אז הצעתי לו בטור שלי לעשות קודם שלום ואחרי 25 שנה לדון על נסיגה מהשטחים, פירוק התנחלויות יפות ופורחות ועוד", מסביר עוזיאל.

העיתונאי הוותיק עם רעמת השיער המפורסמת עדיין מתגורר בבית הנאה בתל אביב. יש לו שלושה בנים בוגרים, ואשתו רותי אומרת שהוא אחד האנשים הכי "שלוותניים" שאפשר להעלות על הדעת. בסלון הבית יש ציורים גדולים ועמוסי משמעות פרי יצירתו, הכניסה המובילה אל הבית מאוד מזמינה ומטופחת, יש כמובן צפרדעים, המשמשים לניקוי הידיים, וחדר העבודה שלו עדיין עמוס בספרים רבים ומקבץ מסודר של טוריו. בעיקר ניכר בחדר העבודה געגוע לימים של פעם.

געגועיי לשיפודים

עוזיאל חש, לדבריו, כאב גדול על הפסקת הטור שלו, ובעיקר הוא כואב על קוראיו. "35 שנה היה לי טור אישי, ויש מעט מאוד אנשים שהגיעו למעמד כזה. רוב העיתונאים יכולים רק לחלום על דבר כזה. היה לי טור מיוחד שגרם לאנשים, למערכות התקשורת, להרגיש שמשהו מפעפע ומערער את מוסכמות החשיבה שלהם. באחד הטורים שמופיעים, אגב, בספר החדש, ונקרא 'תו תקן למחשבה' כתבתי לעיתונאית צעירה שהעזה להביע גישה אנושית ומפוכחת מול המציאות, ומה שמכונה אצלנו 'מאמר ימני'. אמרתי לה שלפעמים אני מתפלא בעצמי כמה זמן שרדתי בתוך מסדרונות המערכות השונות, שהייתי מסומן, שהתרסתי נגד מוסכמות, שאני לא מכיר מה זה ימין ושמאל בכתיבה, אלא רק מה זה לכתוב את מה שאתה חושב. אני אף פעם לא הסכמתי להיות קלדן של רעיונות של אחרים ולצערי אני מוצא את זה עד היום אצל רבים מהעיתונאים. היו פעמים שקטעים שלי נפסלו במערכת, ואני החלטתי להבליג.

"חשבתי שקיבלתי זכות, ואין לי זכות להפסיק את הטור הזה", ממשיך עוזיאל בשצף, "הייתי חלוץ לפני המחנה, פרש בודד, לא מר נפש, לא סקפטי ועצוב, אלא איש של אמת וידעתי שאני אכניס את הרעיון בצורה אחרת, נניח בעוד חודש. הפסיקו אותי בגיל 60 ב'מעריב' ואני הרגשתי חרא", אומר עוזיאל בכאב, "היו לי שנים מאוד יפות בעיתון, מפרגנות, היו ימים שלא הסכימו איתי, אך נתנו לי לעבוד. היה לי חדר במערכת, הרגשתי רצוי ובעיקר אהוד על הקוראים שלי. המהלך הזה היה סתימת פיות, הרגשתי נורא בגלל הקוראים וישר חשבתי איך אני אמלא את החור הזה שנוצר. עשיתי את הטור עוד כמה שנים בעיתון 'הצופה' ועכשיו המדור הזה חסר לי יותר מהכל. כל יום עסקתי בזה, כמעט כל דקה עלה לי רעיון או הרהור על החיים, ופשוט כתבתי את זה".

לא מוכן לצנזורה

בנוסף לעבודתו העיתונאית, עוזיאל השתתף בשעשועוני הטלוויזיה "תשע בריבוע", "שחק אותה", נטל חלק בתוכניות הרדיו הסאטיריות "לצון נופל על לצון" ו"יתוש בראש". הוא גם שימש במשך כמה שנים בשנות ה?80 מנהל הסוכנות היהודית באיטליה, וגם משם המשיך לשלוח את טוריו בעזרת נציג אל על, שלקח אותם איתו בטיסות ארצה בכל שבוע.

בנוסף, כתב עוזיאל ספרים והפעיל את "בימת מופעי הספרות", שפועלת עד היום, ומציגה יצירות ספרותיות בתיאטראות שונים ברחבי הארץ. עוזיאל עדיין אנרגטי ביותר וחש כאב וגעגוע לדבר אחד - ל"שיפודים" שלו. הוא לא מכחיש שרצה לעיתים קרובות לעצבן אחרים בכתיבתו, כי זה "חלק מתפקיד הסאטיריקן", אבל מוסיף שהיו לו תמיד הקטעים החברתיים, האנושיים, היומיומיים, שייחדו את טוריו והפכו אותם למשהו אחר.

בשנה האחרונה הוא ישב וקיבץ את מיטב טוריו לספר שיצא לאחרונה למדפים בהוצאת "אורנית", ושבו ניתן למצוא יותר מ?200 קטעים הומוריסטיים וסאטיריים, חולשות אנוש, יוהרת האדם, נפתולי האהבה וגם, כמובן, בחריפות עוזיאלית ידועה, את הקטעים הפוליטיים מנקודת מבטו.

"אני לא הסכמתי שהמדור שלי ייעלם. שהטור שלי לא יהיה כאן יותר. אז עכשיו הוא ניתן לקוראים שלי בצורת ספר. קיבלתי בחיים שלי תגובות אוהדות, תגובות מאיימות, מצחיקות, אבל תמיד עוררתי מחשבה, חיוך, אפילו ויכוח סוער. הכלל שלי היה תמיד שאסור לתת למוח של הקוראים שלי להירדם. הם היו בשבילי תמיד הבוסים שלי, היחידים שאני מחויב להם ושבגללם אני לא הייתי ואני לא מוכן להשתיק את עצמי בצנזורות פנימיות או ברצון שלא לעצבן", אומר עוזיאל.

בטור השבועי "שיפודים" היתה גם "פינת השלולית", שסיפקה בכל שבוע סיפורי חיזור ואהבה. באחת הפינות סיפר עוזיאל על צעיר שרצה מאוד לשאת לאישה את חברתו, אך התנגדות הוריה מאוד השפיעה עליה, והדבר לא הסתייע. עוזיאל כתב את כאבו הגדול של האיש, וכמה שבועות לאחר מכן קיבל ממנו פנייה נוספת ונרגשת. "אני מאוד רוצה להודות לך. ההורים של חברתי קראו את הקטע שלך, מאוד התרגשו ושינו את דעתם. אנחנו מתחתנים!".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully