בית חב"ד בהודו נפתח, והוא מלא עד אפס מקום

כשנתיים חלפו מאז מתקפת הטרור על מומביי, שבה נרצחו שליחי חב"ד גבריאל וריבקי הולצברג ז"ל, יחד עם עוד ארבעה בני אדם נוספים בבית חב"ד. משפחת גכטמן הגיעה בקיץ האחרון להודו, כדי להכנס לנעליהם של החברים שנפלו במהלך מילוי שליחותם. עם חנוך, 26, ולייקי, 25, הגיע גם ביתם מוסי בת השנה וחצי.

"מסירות הנפש שבשליחות הזאת היא לא שלי ואפילו לא של אשתי אלא של הילדה זאת", אומר חנוך בשיחת טלפון ממומביי. מוסי "גדלה פה בשליחות במקום זר ושונה מהמקום בו היא נולדה. זה בהחלט לא קל, אבל אנחנו מופתעים די לטובה. אנחנו מצידנו מנסים לתת לה סדר יום ומסגרת מקבילים לאיך שזה היה מתנהל בארץ".

"הנושא של החינוך הוא בעיה כללית של שליחי חב"ד" אומר חנוך, אבל גם לכך התנועה מצאה פתרון בדמות "בית ספר. נט". מדובר בבית ספר וירטואלי שמופעל על ידי פעילי התנועה בניו יורק וחנוך מוסיף שהוא "מחולק לכיתות, עם מבחנים, מקצועות שונים, והפסקות. אני עצמי עבדתי בו כמורה. זה דבר שמצליח היום כנגד כל התחזיות. זה תחליף מלא לבית הספר. אם לא הייתי מורה של בבית הספר הזה אולי הייתי מודאג יותר, אבל אחרי שעבדתי שם מדי יום וראיתי את הרמה אליה מגיעים הילדים, מהבחינה הזאת אני לא מודאג".

חנוך: "בהתחלה בהחלט פחדתי. זה הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כשהציעו לי את השליחות הזו. אבל אנשי הביטחון עושים פה הרבה מאמצים בכדי לאבטח את המקום. לא הגעתי לכאן בלי לתת מענה לכל הבעיות הבטחוניות שהיו פה". חנוך מפגין ביטחון, אבל לא שוכח שבפיגוע עמדו חייו של מוישי, בנם בת השנתיים של הזוג הולצברג, בסכנה.

חנוך: "אם הייתה פה טיפ-טיפה סכנה לא הייתי מגיע לכאן. לפני שהגעתי ישבתי עם כל הממונים והבטיחו לי ביטחון. הם גם קיימו, יש כאן מענה בטחוני של מאה אחוז ".

בית חב"ד הקודם בבית נארימן שברובע קולבה בו לא חזר לפעילות אחרי הפיגוע. רובע קולבה הוא רובע צפוף בעל אוכלוסיה מוסלמית גדולה, והיה קשה מאוד לאבטח אותו. הבית החדש בו מתקיימת פעילותם של הגכטמנים, נמצא ברובע אחר והוא מאובטח במשך 24 שעות. מיקומו המדויק של הבית עצמו נותר סודי ובאתר התנועה לא מופיעה כתובת, ונכתב רק "צרו קשר לקבלת מיקום".

חנוך: "תראה, זה לא סוד. מי שרוצה להגיע מרים טלפון או שולח מייל ואנחנו נותנים לו את הכתובת. אני יכול להגיד לך שבמשך כל היום המקום מלא עד אפס מקום. כל יהודי שרוצה להגיע לפה מגיע לכאן בסוף".

כמו קודמיהם בתפקיד שוכרים הגכטמנים צוות מקומי בכדי להפעיל את בית החב"ד. כח האדם בהודו זול והם מנצלים זאת בכדי להקל על הפעילות. חנוך גדל במגדל העמק ולייקי בגדרה. את האוכל הכשר הם מביאים מחו"ל, חנוך נוסע פעם בכמה חודשים וחוזר עם אספקה. מוסי בנתיים נמצאת בבית.

לדברי לייקי, הם לא נתקלו בבעיית שפה, כי בהודו השפה המדוברת ברחוב היא גם אנגלית. ממילא, היא מוסיפה, "בתוך הודו יש למעלה מ-20 שפות, כך שיש הרבה מקומיים שלא יכולים לתקשר אחד עם השני לכן הרבה שיחות מתנהלות גם ביניהם ברחוב בשפה האנגלית. בלי קשר לשפה, צריכים כאן הרבה אנרגיות והרבה סבלנות בכדי לשדר עם המקומיים על אותו גל. למקומיים יש את הקצב שלהם. אנחנו מגיעים מרקע שונה, מקצב שונה, מרטוריקה שונה, לא קל להכנס לראש שלהם".

הבית עצמו, לדבריהם, מלא במשך כל שעות היום והראיון נערך בשעה אחת בלילה, כשהמקום מתרוקן. מתי תחזרו לישראל, שאלתי. "הבית שלנו זה ישראל, שזה בעצם הבית של כל יהודי", הם אמרו, "ברגע שנגמור פה את המשימה שלנו נחזור הביתה".