האנשלוס במארס 1938 לא היה בבחינת פעולה צבאית לכיבוש אוסטריה. האופנועים של הוורמאכט ההיטלראי התקבלו ברחובות וינה באהדה ובתשואות ובשמחה גלויה. המונים יצאו לרחובות, ואיש לא ירה בהיחבא לעבר שיירות הצבא הגרמני.
משהו מאווירה זו מתקיים גם בביקורו המתוכנן היום של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'ד בלבנון. הוא אינו מגיע כאורח אלא כבעל הבית. מארחיו אינם ריבוניים דיים. אחמדינג'ד מתקבל על ידי נשיא ארץ הארזים בהכנעת ראש, ואפילו ראש ממשלתה - שאביו נרצח בידי בעלי הברית של האיראנים - לוחץ את ידו.
לא שאין איי התנגדות למסע האימפריאלי של השליט מטהרן. נוצרים רבים וסונים, ואולי גם כמה שיעים, אינם רוצים לראות את ארצם נרמסת תחת המגף האירני החותר להגמוניה פרסית עד חופי הים התיכון. אבל הם הולכים ומצטמקים.
תסריט מסויט אך לא מפתיע
מדוע בתנאים אלה ממשיכה ארה"ב להשליך את יהבה על צבא לבנון? מדוע מזרימה אמריקה נשק ומידע מודרני וטכנולוגיה מודיעינית לממשלה, שאינה מסוגלת לעמוד על דעתה ועל נפשה? הדבר היחיד שניתן לומר לזכותו של ברק אובמה בעניין זה הוא שאין מדובר בסוגיה היחידה הבלתי מובנת במדיניותו הסבוכה במזרח התיכון.
זה תסריט מסויט אך לא מפתיע. חיזבאללה וחמאס הם הזרועות הארוכות?רחוקות של האימפריאליזם האיראני. עתה, משהוא מתגשם בבינת ג'בייל ובכפר כנא, מתחוור עוד יותר כי כל עמדה ישראלית אשר תינקט נגד מיזם הגרעין האירני עלולה לתת את אותותיה בזרעית ובשתולה ובקריית שמונה, כמו לפני יותר מארבע שנים.
עדיין קיימת, כמובן, האפשרות כי העם בלבנון יאזור כוח ועוז להרשים לרע את האורח הבלתי קרוא; שמישהו יידה אבן לא לעבר גבולה של ישראל אלא לשיירת המכוניות המובילה את האורח ומארחו חסן נסראללה. כל הפגנה והתנגדות והסתייגות ומשיכת כתף יהיו אות כבוד לעם הלבנוני, ועידוד לעולם להיערך נגד התוקפנות הפרסית. אך להערכתי, הדיכוי בלבנון הגיע לממדים, שלא צפויה תקלה של ממש בביקור הנערך היום.
בואו של אחמדינג'ד ללבנון הוא בבחינת ביקור ראי. הוא מזכיר לישראל את שבחי הסרק שהמטירו על החלטת מועצת הביטחון 1701. אותה החלטה שמאז נולדה היתה רק מקסם שווא, פאטה מורגנה.