החבר דן חוזר למשק: חוויה מתקנת לבית הילדים

קבוצת הגיל שלי בבית הילדים בקיבוץ מנתה 18-21 ילדים, תלוי באיזו תקופה. לצד ילדים שנקלטו בהצלחה בקבוצה, היו גם כאלה שמשפחותיהם עזבו את הקיבוץ אחר כך, גם על רקע קשיי התאקלמות הילדים. היום, ממרחק הזמן, אני מבין כי בהווי בית הילדים, הועמד "הזר-הדחוי" במקום מאוד לא נוח. קשיי קליטה של ילדים נפוצים בכל מקום, אלא ששיטת הלינה המשותפת, שבעקבותיה בילינו יחד כל שעות היממה, דומה שהעצימה אותם.

ברבות השנים, נעלמו מהנוף הקיבוצי בתי הילדים, הלינה המשותפת הפכה להיות זיכרון עמום, והאוכלוסייה הפכה מגוונת הרבה יותר. "היום יש בבית הספר מגוון אוכלוסיות - שלא הייתי מוותרת עליהן", מספרת איריס דבורקין, מנהלת בית הספר היסודי "רימון", המאחד את ילדי היישובים באזור, בהם גם מסילות. "הדור הזה עושה חוויה מתקנת", אומרת דבורקין. בניגוד לאחידות שאפיינה את החברה הקיבוצית בעבר, היא מוסיפה, "אין הבחנות והפרדות, השונות בין הילדים היא מובנת מאליה".

"אז אילו מוטיבים נשארו מהחינוך הקיבוצי?", שאלתי. ולפני שהספיקה המנהלת להשיב, נכנסה למשרדה המורה עדינה לוין, שהפכה ברבות השנים למותג, לאחר שהעמידה דורות של תלמידים בני הקיבוץ. "אני אענה לך", היא אומרת, "עכשיו חזרתי מהתמרים, איזה ילד בעיר מכיר את המילה גדיד?". שתי המורות מסבירות כי המאפיינים הייחודים מהחינוך בקיבוץ הישן עברו גם לבית הספר החדש. "ישנה התייחסות לחקלאות, לחילופי העונות", מוסיפה דבורקין.

"ומה לגבי השוויון?" הקשתי, "הערכים הבסיסיים הם הומניסטים, אצלנו האדם במרכז", הסבירה דבורקין. והיא יודעת על מה היא מדברת: בביה"ס ישנם שלושה גנים ושבע כיתות במסגרת החינוך המיוחד, כמעט בית ספר שלם נוסף מוקדש לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. לפני שיצאתי ממשרדה שאלתי את דבורקין המנהלת, בעצמה בוגרת לינה משותפת, כיצד היא מרגישה כלפי המוסד כיום. "למרות שחוויותיי מהתקופה היו טובות", היא אומרת, "לא הייתי שולחת לשם את ילדיי".