רק בגלל הרוח

1. באמריקה, שאירועי ספטמבר האחרון רק הוכיחו מה החוזק שלה כאומת ספורט, קיים טרנד די בולט בשנים האחרונות. את "הנצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד" החליף פיל ג'קסון. הרוח באה בסערה וכבשה את מקומו של הכוח. אותה רוח, שהתחילה במשב של עלי בשנות השישים, הפכה להוריקן. חלק, כמו צ'רלי וורד (שהוא יותר מכל דבר אחר, אוויל), נתנו פרשנות דתית. מפסידים חמישים הפרש בבית ומתכנסים לתפילה מחובקת בסיום המשחק. חלק, כמו אייברסון, לא מתקפלים מהמאבק שלהם להישאר מי שהם בדי.אנ.איי. שאקיל אוניל הפך לנזיר בודהיסטי. בישראל, כל מי שנחה עליו עננה חולפת של רוחניות, לוקח את הרגליים, מוותר על אלפי הדולרים ועל האהבה מהקהל, ותופס את המטוס הראשון, כמה שיותר רחוק מהגברים ומהקסטנים. במקרים קיצוניים זה נגמר בפשיטת רגל פיזית ואתית. במקרים באמת גרועים זה נגמר בכדור בראש.

2. הרוח היחידה שניתן להתייחס אליה כעת בספורט הישראלי היא רוחו של אברם, האיש שעשה להדחקה את מה שעשו האחים לוי(ס) לג'ינס. לא יודע אם שמתם לב לטרנד. "תראה, בודאי שאני מאוכזב מהתוצאה. אבל קשה לי להתעלם מהלחץ שהפעלנו באלכסון שבין דגל הקרן לרחבת השש עשרה, כך שבסופו של דבר אני די מרוצה", הוא משפט שהפך ליותר ויותר נפוץ בקרב מאמני הכדורגל בליגת העל.

3. ועוד רוח אחת. עדיין בישראל, מרחפת וצופה בעיניים כלות בפשיטת הרגל המוסרית של ארץ זבת הדם והנקם. מחכה שישמעו גם את הקול שלה, רואה איך הידיעה על אלו שהפשיטו אותה מבגדיה ותומתה, גולשת למקום השני בחשיבותה, אחרי הידיעה על שני ההורים שקיבלו עבודות שירות על שקשרו, שרפו והיכו את בנם הפעוט. במשוואה הזאת לציבור הנאנסים בארץ אין שום סיכוי לנצח, הם תמיד הנעלם, הם תמיד ייעלמו בחושך. מצד שני, כשהזרקורים יאירו על הכוכבים המזוכים, נדע כולנו שישראל זכתה לשגרירים הראויים לה.