המין האנושי מצולק ברוב אסונות ותאונות. אוניות ונוסעיהן במצולות הים. מטוסים מתרסקים בוערים על פני האדמה. "אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", כתבה דליה רביקוביץ', "רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו". לרוב הוא אינו בסביבה. גם במעבה האדמה. רעש אדמה. מפולת סלעים. הוריקן ושיטפונות. בעולם המודרני הכל מתועד, ואז עוברים הלאה.
לא אמש. הסלע שסגר לפני חודשיים על כורים עניים מרודים בצ'ילה נשא בחובו סיפור אחר, שונה, ייחודי. האנושות התייצבה מאחורי הכורים האלה וגייסה יותר ממיליארד דולר להצילם. היא לא היתה אוספת עשירית מסכום זה לרפאם ממחלה קשה.
תקופה כה ארוכה, והסקרנות לא חלפה. מין מציצנות שכזאת. מין "האח הגדול" עם הרבה בובלילים. בתוספת סיפור מתח של ממש, שמא לא יעלה בידי כוחות החילוץ להצילם; שמא יקרוס עוד סלע; שמא הכל יידרדר. עוד מגדל בבל.
חיזוק אדיר לאמונה באלוהים
יש בו הכל. חיזוק אדיר לאמונה באלוהים, אולי של הנצורים במעבה האדמה, אבל בוודאי של בני משפחותיהם המתפללים ומגייסים פסילים וקוראים בלחניהם לעזרה את ישוע הנצרתי; ומציצנות שלא נודעה כמותה בעבר בזכות התקשורת והעדשה והרצון העז לספק מדי יום סיפור חיים מרגש.
אמש נצמד כל מי שמחזיק במכשיר טלוויזיה אל המסך. אך אם המבצע הזה יתנהל כסדרו כשתי יממות תפוג הסקרנות בתוך כמה שעות. מי מתעניין במה שאין בו עוד מרכיב דרמטי?
הכורים ייצאו אל אוויר העולם, ולפתע יתברר כי מילות ההתפעלות שגרתיות - "פנטסטי", "אני אוהב אתכם" ו"אני כל כך שמח", ואחר כך מישהו ינסה את כוחו בכתיבת ספר, ואני תוהה כמה מהניצולים יחזרו להיות קשי יום, ויתגברו על הקלאוסטרופוביה ויחזרו למצוא את לחמם במעבה האדמה.
רק שאמש כל זה נדחק הצידה בהתרוממות רוח. צעד קטן לאדם. צעד גדול לאהבת האדם. אך הכל זמני.