1. חוק האזרחות החדש הוא שלב חשוב והכרחי בחזרתה של מדינת ישראל אל חיק אזרחיה היהודים לפי ייעודה המקורי: מדינת העם היהודי, גם זה שבתפוצות. הדרך ארוכה, לאחר שנים של הזנחה וטמטום תקשורתי, אבל על ההתחלה צריך לברך. הליכוד ושותפיו לקואליציה מבינים שהם צריכים למשול; לשם כך נבחרו. אין מה לחשוש מעדת הצווחנים המקפיצה בכל פעם מגרונה את המילים "פשיזם", "מדרון חלקלק", "לא רוצים לחיות במדינה כזאת" (אדרבה, סעו לפאריס).
מובן שהדבר אינו פוגע בזכויותיהם של אלה שאינם יהודים, ממש כמו שהמוסלמים בשווייץ, בדנמרק או בנורבגיה יכולים להישבע אמונים לדגל שעליו מצויר צלב. נאה דורש נאה מקיים, מה שדרשנו מהפלשתינים ביקשנו לקיים כאן. ההכרה בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי היא נייר הלקמוס של כלל הסכסוך כאן, והמתנגדים משמאל יודעים זאת ולכן הם מתנגדים להזכרת הסעיף היהודי, כי אז לא יוכלו לשווק את הזיות השלום שלהם. הדבר קשור קשר הדוק עם התביעה לסוף הסכסוך. זה סוף הסכסוך - ההכרה הערבית שלעם היהודי יש זכויות היסטוריות ודתיות בארץ הזאת.
תקשורת חד צדדית
2. ניסיתי, אבל קשה לי לעבור לסדר היום עם קביעתו האיומה של נחום ברנע: "זה עדיין לא חוק מחוקי הגזע של נירנברג, אבל הריח הוא אותו ריח". תארו לכם שהיה נכתב במקום כלשהו: "דברי ברנע אינם ציטוט של גבלס, אבל הריח הוא אותו ריח" - איזו מהומה היתה מתחוללת. אכן, זאת לא עוד סיסמה מקוממת; ברנע מסמן לעמיתיו, למוקירי דעתו ולפרחי עיתונות מזדמנים את הכיוון, לאן לגרור את הדיון הציבורי. בפעם הבאה שידברו על הסתה, זיכרו את דבריו.
3. בתוכניתה החד?צדדית "פגוש את העיתונות" (נחשו אילו עיתונאים מוזמנים לרוב) דחקה דנה ויס בציפי לבני להציג אלטרנטיבה. למעשה, תקפה את לבני משמאל על שאינה דורשת להקפיא את הבנייה לחודשיים נוספים. לאחר מכן היה אפשר לשמוע את גמגומיהם של רינה מצליח וברנע למשמע תוצאות הסקר שדיבר על שביעות רצון סבירה של רוב הציבור מנתניהו (34 אחוזים טוב וטוב מאוד, ועוד 16 אחוזים בינוני). לדבריהם, זה לא נתניהו אלא הייאוש. ולי נדמה שהם דיברו מהרהורי ליבם, כלומר מייאושם.
4. "אולפן שישי", אמנון אברמוביץ', האיש והאתרוג, קובע בנחרצות ש"אין הולך על שניים על פני כדור הארץ שתומך בהתנחלויות". הנה ליצן שמאל שמוציא מכלל בני האדם את רוב הישראלים.
5. גל"צ. טלי ליפקין?שחק החליפה לכמה ימים את רזי ברקאי, ושיאי הפוליטיזציה של התחנה הרקיעו שחקים. הנה דברי מבוא של ליפקין?שחק לראיון שערכה עם עמיתותיה לאידיאולוגיה: "ראש הממשלה (...) עליו לקבל החלטות קשות אמיצות - הקפאה או הפשרה, מקומו בימין או בהיסטוריה, תוכנית בנייה או חבילת הבנות, פוליטיקאי או מדינאי". שימו לב לבינאריות האינטליגנטית. אבל הדברים הללו לא הספיקו לשדרנית, שבהמיית רוחה קראה: "איפה השמאל, איפה המחנה של השלום שייתן לנתניהו רוח גבית", ועוד ועוד. והנה כל השמאל, באולפן קטן עם ליפקין?שחק. הוא הצטמק מזמן ונותר בעיקר בכלי התקשורת, היחידים שעדיין שומרים אמונים זה לזה ומסרבים להכיר במציאות.
6. ליברמן אמר לשרי החוץ של אירופה מה שכולנו חושבים עליהם. באמת שזה נעשה בעדינות, יחסית לקיתונות הרפש שאירופה משליכה עלינו. אכן, אירופה הופכת יותר ויותר ליבשת מוסלמית. נראה אותה פותרת את בעיותיה. אבל רוב התקשורת, כרגיל, מיישרת קו עם אירופה. מזל שיש טוקבקיסטים.
פעם אחר פעם מתברר שלמרות צפיפות התעמולה התקשורתית, הציבור בישראל נותר ברובו הגדול בריא בנפשו, ודומה שהוא מבין את הסיטואציה הפוליטית והבינלאומית טוב בהרבה מצוות הפרשנים להשכיר, הנודדים מאולפן לאולפן ומשווקים סחורה משומשת ומסוכנת.