כל אחד זוכר את האהבה הראשונה שלו, כמו גם הנשיקה הראשונה. כמו לרבים מחברי ילדותי, לי אלו קרו במקום שהיה גולת הכותרת של החינוך הקיבוצי של השומר הצעיר המוסד החינוכי. בבית ספר שהוא חטיבת ביניים ותיכון, בתנאי פנימייה למחצה, ב"מוסד החינוכי גלבוע" שלמרגלות קיבוץ בית אלפא, בילינו בני הנוער של הקיבוצים מסילות, בית אלפא, רשפים וניר דוד. דמיינו בנפשכם 300 נערים ונערות הלומדים, ישנים, עובדים ומבלים במקום שנראה יותר ככפר נופש מבית ספר.
יצאתי לבדוק מה קרה בכפר הנופש של ילדותי שמאז סגירתו ב-2003 עבר מספר גלגולים עד שבסופו של דבר, ב-2007, פתחה בו הסוכנות היהודית מרכז קליטה לעולי הפלשמורה. לאחר תיאומי כניסה עם דוברות הסוכנות, נכנסתי למקום, שם המתין לי מנהל המרכז, איש בית אלפא, מיכה ולדן, מאנשי הסגל שהכירו אותי בנעוריי. "בוא ילד, בוא", הוא קורא לי. פסעתי לתוך משרדו, שבעבר שימש כמחסן המזון של חדר האוכל. "אתה מכיר את המקום הזה?",שאל. "בטח, אני חושב שפרצתי לכאן פעם או פעמיים", נזכרתי.
עוד בוואלה!
במקום ספרייה בית כנסת
כיום גרים במוסד לשעבר קצת פחות מ-200 עולים מאתיופיה, שלומדים עברית לקראת שילובם בחברה הישראלית. בעקבות הירידה בילודה בשנים האחרונות, התאחדו בני הקיבוצים בבית הספר שבנווה איתן, המרוחק כ-15 קילומטרים משם. "זה החלום הרטוב שלי", אומר ולדן על גלגול הנשמות שעבר המוסד, "מרכז הקליטה הציל את המקום מהרס כי לא היה מי שיממן אותו. בית אלפא היו מביאים טרקטורים והופכים את האזור לשדה".
יצאנו מהמשרד לסיור בחוץ. "בוא תראה את הספרייה, הפכנו אותה לבית כנסת", הוא קורא. נכנסנו לבניין שבעבר המה נערים ונערות שקדנים. "תראה", מסיט ולדן וילון ומצביע בגאווה על מדף בו נחו פעם עותקי ספרי מרקס ואנגלס, "תראה איזה יופי של ספר התורה".
