פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם מבוהל ממציא דרכי התאבדות

      הציבור היהודי בישראל מתנהג כמיעוט מבוטל בארצו שלו, ולכן מקיף עצמו בתקנות וחוקים שאמורים להגן על עצמו, אך בפועל הפתרונות הללו מחמירים את הבעיות. גבי סלומון מרגיש חסר אונים ומבקש שמישהו יעזור לרדת מהגג

      אתה עומד חסר אונים כאשר אדם יקר לך עומד על הגג ומאיים לקפוץ, ואתה אינך יכול למנוע זאת ממנו. כך אני חש בימים אלה. אנו מתנהגים כמיעוט מבוהל בארצו-שלו ולכן מקיפים עצמנו בתקנות וחוקים האמורים כביכול להגן עלינו, היהודים. כאילו מכל צד – בעיקר הערבים אזרחי ישראל וילדי מהגרים - מאיימים עלינו לכלותינו. אך חוקים ותקנות אלה הינם פתרונות המחמירים את הבעיות אותן ביקשו לפתור. גירוש הילדים אולי יפתור בעיה קטנה, אך מה יהיה מעמדה של ישראל כאשר בכל אמצעי התקשורת בעולם יציגונו כמגרשי ילדים? ומה באשר למצפוננו? וכיצד יגיבו אזרחי ישראל הערבים לחוק הנאמנות החדש?

      ואולם, אלה אינן שאלות המטרידות את מי שראייתו קצרה והיא מונחית על ידי קונצפציה גזענית: האין הערבים בבחינת גיס חמישי-בפועל העומד לדקור אותו בגבנו ברגע שרק יוכל? נכון, עברנו 62 שנים שבהם לא קרה מאומה מסוג זה אך בזה כנראה אין כדי הוכחה מספקת. הדעה הקדומה/ הקונצפציה שולטת ולעזאזל עם העובדות. וכיוון שכך, צריך להגן על עצמנו בכל דרך אפשרית – מגירוש הילדים דרך קיפוח תקציבי של החברה הערבית ועד לחוק הנאמנות החדש. אלא שאלה הם אמצעי-התאבדות: יש סיכוי שהמשך הקיפוח, ההדרה, והאפליה של הערבים יחזקו את רקמת היחסים בין יהודים לערבים? כמובן שלא. להפך! היש סיכוי כלשהו שהאזרחים הערבים (וכן לא מעט יהודים ציוניים ונאמנים) יחתמו על חוק הנאמנות - חוק מיותר הסוטר בפניהם ומחייבם למשהו הסותר את רגשותיהם? האין החוק בא להרגיז, לנכ?ר ולהעמיק את הקרע שבין היהודים לערבים? אירועים מסוג אוקטובר 2000 קרובים עתה יותר מתמיד וחקיקת חוק כזה אך מקרבת אותם ואת התהליך של התפוררות המרקם החברתי של המדינה.

      מקריבים את תהליך השלום תמורת נזיד עדשים

      כך הדבר גם עם המשך הבנייה בהתנחלויות. האם באמת נהיה מוכנים להקריב שיחות שלום תמורת המשך בנייתם של כמה גני ילדים? האין כאן מקרה של ממלכה תמורת סוס כדברי ריצ'רד ה-3? האם באמת יש לנו עניין להמשיך וליישב את הגדה המערבית וכך להפכה לחלק ממדינה דו-לאומית מן הים ועד לירדן? והרי ברור לכל, להוציא אולי את הימין הקיצוני, שמדינה דו-לאומית כזו היא בבחינת התאבדותה של המדינה היהודית. מצד אחד דורשים נאמנות למדינה אך מצד שני רואים בעליל כיצד מדינה זו עלולה להתחסל כאשר יהודיה יהפכו באמת למיעוט.

      אנו עומדים על הגג ומארגנים לעצמנו אמצעים לקפיצת התאבדות: יוצרים לעצמנו דימוי אנטי-הומני בעולם, מנכרים באופן קיצוני את ערביי הארץ, מקריבים את תהליכי השלום תמורת נזיד עדשים של המשך הבניה בשטחים שאותם, ממילא צפוי שנחזיר, ועוד ידנו נטויה. האם מישהו יכול לעזור לנו לרדת מן הגג?

      * פרופ' גבי סלומון הוא חתן פרס ישראל בחינוך, יו"ר-שותף של עמותת סיכוי ויו"ר המועצה האקדמית של מכללת אל קאסמי בבקה אל גרביה