סוף סוף נפתח מושב הכנסת כראוי לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנימין נתניהו וציפי לבני הציגו את מוקדי המחלוקת וסימני המצוקה הלאומית אשר יעברו כחוט השני לאורך הדיונים והחקיקה עד לפגרה הבאה, שעלולה להיות גם החופשה האחרונה של הכנסת.
רה"מ נאם כמי שעטה עליו חליפת לחץ. מאז תמה ההקפאה כפה על עצמו תענית דיבור והסתר פנים בפומבי, והנה נדרש להופיע על בימת הכנסת ולאחר כמה אמירות בענייני פנים להתייחס למשא ומתן עם הפלשתינים. אילו רק יכול היה להאריך לא רק את ההקפאה אלא גם את פגרת הכנסת בחודשיים, היה עושה כן בחפץ לב.
בנתונים נחותים אלה עשה ככל יכולתו כדי לשמור על שלמות הקואליציה ולהרשים את העולם כי באמתחתו רעיונות גמישים. אחד מהם הוא הסכמה לשני חודשי הקפאת בנייה בהתנחלויות תמורת הכרה פלשתינית בישראל כבמדינת הלאום היהודי. הכרה כזאת שווה אפילו עשרה חודשי הקפאה, אך הוא ידע כי לא תחלוף שעה ומרמאללה תצא בשאגה תגובה שלילית. תכסיסים פושרים כאלה הם הפעלולים היחידים שנתניהו יכול להטיל עתה לזירה בלי לחבל במשא ומתן שהוא מנהל בצינור האחורי עם וושינגטון.
מה יש ללבני שאין לנתניהו?
לבני, ששמרה בחודשים האחרונים על שתיקה רועמת, הבינה כי המציאות המדינית כלאה את נתניהו בפינה, ולראשונה זה זמן רב ניצלה את הזכות העומדת לכל ראש אופוזיציה - למצוא פגמים בממשלה בלי להציע חלופה משל עצמה. אבל מה יש באמתחתה שאין לנתניהו? כפי שאין לו שותפים פלשתינים לשלום, כך אין גם לה. אולי היא מצרה על כך יותר ממנו, אבל במבחן התוצאה אין הבדל.
מנקודת ראותה נכון התבטאה לבני כי על נתניהו לקבל החלטה אמיצה להגמיש את עמדתו במשא ומתן. רק שהטיעון הזה מונח גם לפתחה. אילו קיבלה היא החלטה אמיצה, היתה קדימה חלק מהקואליציה זה מכבר. לטובת כלל האומה.
אמנם המושב נפתח בנימה מכובדת, אבל לא פייסנית. הנשיא שמעון פרס דיבר לא רק על ישראל כגן פורח, אלא גם בזכות נוסחת "שתי מדינות לשני עמים". היש לה רוב בכנסת? איש טרם בדק. אם אין - אין גם משמעות להחלטת ועדת השרים שכל נסיגה תחייב משאל עם, שכן ברור שמשאל העם לא יבוא במקום החלטה של הכנסת אלא יהיה בריח נוסף אחריה.
הביטוי להחרפה הגיע דווקא ממקום בלתי צפוי. מעניין במיוחד היה נאומו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. הוא הכריז מלחמה פרלמנטרית על הממשלה; נגד סוג מסוים של משאל עם, נגד שימוש יתר בחוק ההסדרים העוקף את סמכות הכנסת. אלה רוחות מלחמה מילולית, והן מאפיינות את ראשי הציבור בהריחם ובהעריכם כי הכנסת נכנסת עתה למושבה האחרון.