הפלסטינים, בגיבוי הליגה הערבית, אמרו גם "לא" וגם "כן". "לא" להמשך השיחות עם ישראל (עד עכשיו הם ממילא רק טחנו מים) ו"כן", אולי בעקבות הבטחות אמריקניות מסוימות, להענקת שהות נוספות לארה"ב כדי שזו "תכופף" את ישראל בעניין ההתנחלויות. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל דן שומרון ז"ל הגדיר בזמנו את ההנהגה הפלשתינית כ"חבורת טרוריסטים". מאז, ובפרט אחרי מותו של יאסר ערפאת, המנהיגים הפלסטינים אמנם שינו את סגנונם ואת שיטותיהם, אך לא את עולם מושגיהם; במקום "מה שלא נשיג באלימות - נשיג ביותר אלימות", הסיסמה עכשיו היא "מה שלא השגנו באלימות ובטרור - נשיג במשחקי מילים ובדיפלומטיה" (אף שלא ויתרו גם על אופציית ה"מאבק").
אף שלא פסקו לרגע פעולות אלימות שונות נגד ישראלים (פעולות שאבו מאזן ממהר "לגנות" אותן בלשון רפה), החליטה ישראל בכל זאת לנסות להגיע לנוסחה כזאת או אחרת של הסכם - מלא, חלקי, מסגרת. ישראל עושה הכל לא רק כדי לתת סיכוי, קלוש ככל שיהיה, לשינוי מצב העוינות בן מאה השנים בין ערבים ליהודים, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי שתוכל להתרכז במאמץ לחסום את האיומים מבחוץ, ובפרט אלה מאירן המתגרענת ומהטרור הג'יהאדיסטי העולמי.
לשקול צעדים חד-צדדיים
אך הפלסטינים בשלהם. הם הפכו את עניין הבנייה ביו"ש ובירושלים לתירוץ להפסיק את השיחות. המניע האמיתי שלהם הוא לא הבנייה, המרוסנת בלאו הכי, אלא הניסיון להחזיר בדלת האחורית את תנאיהם המוקדמים הקיצוניים שכביכול כבר ויתרו עליהם בלחץ ארה"ב וישראל. הם מאמינים שבעזרת הטקטיקה הזאת יוכלו סוף סוף להגשים את חלומם הרטוב - אמריקה תיזום "פתרון כפוי", שהם משוכנעים, ולא בלי צדק, שיהיה להם נוח יותר מאשר לישראל. הפלסטינים יודעים היטב כי הטיעון, שלפיו היישובים הישראליים ב"שטחים" ימנעו מהם להקים את מדינתם, הוא עורבא פרח. אלא שעמדתם נובעת ממניע אחר לגמרי: לפגוע בלגיטימיות של הקיום היהודי העצמאי באיזשהו חלק של "פלסטין". עכשיו זה לגבי ה"גדה המערבית" ואחר כך במדינת ישראל גופא.
מה שעובר כחוט השני בכל התבטאויותיהם הוא שלילת ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. זו, כמובן, אינה כוונתה של ארה"ב, שמעולם לא הצטרפה רשמית לטענה בדבר אי?חוקיותם של היישובים (פרט להתבטאות אחת של הנשיא קרטר). ובכל זאת, ממשל אובמה סימן אותם באותיות גדולות כ"מכשול לשלום", ובכך עודד את הצד הערבי להמשיך בקו המיליטנטי שלו. שלא לדבר על גורמים בשמאל הבינלאומי והישראלי, המנסים גם הם לערער את הלגיטימיות של ישראל.
מטרת הביניים של הפלסטינים היא לאלץ את ישראל להסכים, בין מרצון ובין עקב לחץ אמריקני, לכל דרישותיהם בעניין הגבולות, ירושלים, הפליטים וכיוצא באלה. כך, ללא מו"מ אמיתי ובלי פשרות וויתורים מצידם. התנהגות המנהיגים הפלסטינים מוכיחה מחדש את צדקת קביעתו של משה דיין - לא קיימת אפשרות מעשית להגיע להסכם מלא ורשמי עם הפלסטינים ששני הצדדים יוכלו לחיות עימו. ייתכן, אפוא, שבשלב זה או אחר תצטרך ישראל לשקול מחדש את אופציית הצעדים החד?צדדיים (ואין בהכרח זהות בין "צעדים" ל"נסיגות"). נושא הגבולות העתידיים הוא, בראש ובראשונה, פונקציה של ביטחון. מכתב בוש לאריק שרון הלך בכיוון הזה, ועל ישראל להתרכז במשימה לקבל מהממשל הנוכחי התחייבות להמשיך לכבדו. ביטחונה של ישראל בוודאי אינו "תלוי בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית", כפי שהתבטא לאחרונה הנשיא אובמה. מה גם שבאותה מידה, או יותר, שבה עשויה המדינה הזאת "לחיות בשלום לצד ישראל" - כהגדרה האמריקנית המקובלת עוד מימי בוש הבן - היא עלולה דווקא להפוך לבסיס טרוריסטי ולראש גשר לתוקפנות.
השליטה האפקטיבית בבקעת הירדן היא דוגמה בולטת וחיונית בהקשר זה. הבנות ברורות ומחייבות בין ישראל לארה"ב בנושאים הביטחוניים הרלוונטיים - ויש להניח שעל כך אכן מתנהלים מגעים בין הצדדים - תוכלנה להתניע מחדש את התהליך המדיני התקוע, לפחות עד הפעם הבאה שבה יערימו הפלסטינים מכשולים.