העברת עיזבונו של ישעיהו ליבוביץ כתרומה לספרייה הלאומית, שעליה נתבשרנו בימים האחרונים, מוסיפה חוליה נוספת לשרשרת הארוכה של כינוס אוצרות העם היהודי בירושלים. היא מוסיפה נדבך חשוב ומרתק למעיין הבלתי נדלה שחבוי במרתפי הבניין האפור שבגבעת רם, הצופה אל הכנסת ומשרדי הממשלה.
כנער צעיר, עוד זכיתי לראות את הפרופסור שבע הימים מגיע מדי יום ביומו (באוטובוס!), כמו שעון שוויצרי, בחורף הקר ובקיץ הלוהט, לבניין הספרייה בגבעת רם. חבוש לעיתים בכובעו האפור המהוה, שראה ימים טובים יותר, ולרוב בכיפתו השחורה, היה נכנס לחדר כתבי העת ומתחיל לעיין ברבעונים המדעיים השונים.
הכל היה מעניין וחשוב בעיניו של איש הדעת הרב?תחומי. מקרא, מדעי היהדות, פילוסופיה, גיאוגרפיה, פסיכולוגיה, לשון, מדעים, משפט.
לאחר כמה שעות, שבהן סקר עשרות כתבי עת, קינח ליבוביץ בקריאה חטופה של העיתונים היומיים, שסיפקו בנזין חדש לאמירותיו הפרובוקטיביות ומעוררות המחלוקת, ופרש לביתו, להמשך עמל יומו: הוראה, מחקר ובעיקר הפצת משנתו שהרגיזה רבים, התסיסה המונים אך העשירה את עולמו הרוחני והתרבותי של כל מי שבא במגע עימו, גם אם - ואולי בעיקר - לא הסכים עם עמדותיו.
במשך עשרות שנים, כמעט מדי יום ביומו, עשה ישעיהו ליבוביץ את דרכו לבניין הספרייה הלאומית.
לא אחת פגש שם את אחותו הצעירה, מורת התנ"ך הדגולה, נחמה, שבשונה מאחיה, הדירה רגליה מחדר כתבי העת והתמקדה באולם הקריאה למדעי היהדות. העברת עיזבונו לספרייה הלאומית סוגרת, אפוא, מעגל מן העבר אך בה בעת פותחת מעגל חדש הצופה פני עתיד.
מעבר למשכן קבע
במשך שנות קיומה, כ?120 שנה, היתה הספרייה הלאומית בית ועד לחכמים. למן ראשיתה, כ"בית ספרים" צנוע בשכונת החבשים בירושלים, סמוך למאה שערים, ועד למשכנה הנוכחי, שזה שנים רבות צר מהכיל את כל אוצרותיה, היתה הספרייה "בית יוצר לנשמת האומה".
לצד מאות אלפי הספרים היהודיים שנאצרו בין כתליה והפכו אותה לספרייה היהודית הגדולה בעולם, חבויים בין אוצרותיה קטעים מן הגניזה הקהירית, כתבי יד יהודיים עתיקים מכל קצות תבל, אוספים אישיים נדירים של הגדולים בסופרי ישראל ומשורריה (כגון עיזבונו של ש"י עגנון) ואוסף נדיר באיכותו של מוסיקה יהודית, "מן התנ"ך ועד הפלמ"ח", שמכיל בין השאר הקלטות נדירות גם של אדמו"רים חסידיים וגם של ראשית הזמר הישראלי.
בימים אלה מחדשת הספרייה הלאומית את פניה לקראת המעבר למשכן הקבע החדש שלה, שעתיד להיבנות בסמוך לקריית הממשלה. בעולם הדיגיטלי בן ימינו נשמעות יותר ויותר נבואות בדבר קיצו המתקרב של הספר המודפס. פרנסי הספרייה נערכים כראוי גם לקראת עידן זה, ומעלים אוספים גדולים מאוצרותיה לאינטרנט, פתוחים לשימוש חופשי לכל דורש.
אך לצד שינויים טכנולוגיים חשובים אלה, יש לתת את הדעת לאתגר הגדול שבשימור תפקידה המרכזי והייחודי של הספרייה.
ככלות הכל, לא מדובר בעוד ספריית מחקר אקדמית, חשובה ככל שתהיה, אלא בספרייה לאומית, שראוי כי תהיה אבן שואבת ומגדלור רוחני ותרבותי לעם היהודי כולו. חשוב לנצל את הייחוד הטמון בספרייה לשמירה נאותה של אוצרות הרוח היהודיים הנדירים, אך בעיקר להעשרתו בחוליות נוספות של חוכמה, בינה ודעת.
יש לקוות שחקיקת חוק הספרייה הלאומית לפני כמה שנים, לצד תרומה נדיבה ונדירה בהיקפה של קרן רוטשילד וסיוע ממשלתי שוטף, יסייעו לא רק לשימור הקיים, אלא לפיתוחה ולטיפוחה של הספרייה הלאומית כאבן נוף ייחודית ומרכזית של העולם היהודי.