אחרי הבחירה ההזויה של השנה שעברה (הנשיא אובאמה), לא היתה לוועדת פרס נובל לשלום ברירה אלא ללכת השנה על הימור בטוח. הבחירה בפעיל זכויות האדם הסיני ליו שיאבו גרמה לתרעומת וזעם בסין. רק בסין. שאר העולם, ובראשו זוכה השנה שעברה אובמה, שיבחו את הבחירה. באוסלו החליטו לעשות שלשום לסינים את מה שהם עושים לעולם בשאר ימות השנה - בית ספר.
נשאלת השאלה אם לבחירה תהיה השפעה אפקטיבית על עתידו של שיאבו בפרט והמאבק לזכויות אדם בכלל. רוב הסיכויים שלא.
בפעם האחרונה שוועדת פרס נובל לשלום העניקה את הפרס לאסיר פוליטי היה זה ב?1991 לאונג סן סו צ'י, פעילה למען דמוקרטיה בארצה, אז בורמה - היום מיאנמר. 19 שנים עברו וסו צ'י עדיין נתונה במעצר בית יחד עם התואר המכובד. גם הדלאי למה (1989) ופעילת זכויות האדם האירנית שירין עבאדי (2003) זכו בפרס נובל לשלום. זכייתם גרמה להרבה התרגשות והרבה תקווה, אבל האם הפרס הביא לשינוי אמיתי בטיבט או בטהרן?
המודל הסיני
הסינים המציאו בעידן דנג שיאו פינג (הנהיג בין 1976 ל?1997) את הליברליזם הכלכליו לצד דיקטטורה פוליטית, שילוב מעניין שאותו הגה יורשו של מאו דזה דונג. שיאו פינג קרא לסינים להתעשר - אבל לא מעבר לכך. אולם נראה שזה לא מספיק. ליו שיאבו, לדוגמה, או ווי ג'ינג צ'נג (פעיל זכויות אדם סיני נוסף שהיה מועמד כמה פעמים לפרס) לא חושבים כך.
אגב ווי ג'ינג צ'נג, מי שנחשב לאבי ההתנגדות נגד המשטר בבייג'ין שזכה ב?1996 בפרס סחרוב לחופש המחשבה, החי היום בגלות בארה"ב, דווקא ביקר את הבחירה של שיאבו בטענה כי מדובר ב"אדם מתון אשר מוכן לשתף פעולה עם השלטון הקומוניסטי". מעניין.
שיאבו יהיה היום בכותרות. בייג'ין הפוליטית מבטיחה להעניש את אוסלו. אבל בינתיים בייג'ין הכלכלית תמשיך לדון עם אוסלו בהסכם הסחר החופשי הנרקם בין נורבגיה לסין. ככה זה כשיש הפרדה בין פוליטיקה לכלכלה כמו במודל הסיני.