מאה שנה לתנועה הקיבוצית - החבר דן מדווח

שלא כמו קיבוצים אחרים, ב"מסילות" אין שום דבר מיוחד. אבל זה עדיין הבית של דן מגן, ולשם הוא חוזר השבוע בסדרת כתבות כדי לשאול מה נשתנה

דן מגן, קיבוץ מסילות

לפני מאה שנים התיישבו 12 חלוצים מדרום הכנרת, בצמוד לשפך הירדן, וקראו לעצמם קבוצת דגניה. אותם חולמים כוננו חברה שפעלה על פי חוקים וקודים, שהיו שונים מכל מה שהמין האנושי ידע עד אז. לרגל ציון מאה שנים להולדת ה"תנועה הקיבוצית", ולא לחינם מרכאות מעטרות את צירוף המילים הזה, החלטתי לשוב למחוזות ילדותי, קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן, הלוא הוא עמק המעיינות. לשוב, אבל כאורח לרגע.

"מה שמיוחד במסילות", הסברתי לעורך, הוא "שאין בו דבר מיוחד". בשונה מקיבוץ ניר דוד השכן, שמיי הטורקיז של נחל ה"אסי" זורמים בלבו, ולהבדיל מבית אלפא שהיה מפריח השממה הראשון שבעמק, ושלא כמו קיבוץ בית השיטה, שהלוויה של 11 נופליו במלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעה הישראלית, למסילות אין כל ייחוד. בדומה לרבים מבין 280 הקיבוצים במדינה יש בו קצת פלחה, כמה מאות פרות, בריכות דגים, מפעל, מטע תמרים ואוכלוסייה בתקופת מעבר. וזהו. לא יותר.

טוב לדעת (מקודם)

אלו חבילות הטלוויזיה המשתלמות בארץ עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר

בשיתוף YES
לכתבה המלאה
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

במסגרת המולת חגיגות המאה, החיו קברניטי התנועה מושגים מתקופה שהיתה ואיננה עוד. עבודה עברית, תעשייה, קהילה וערבות הדדית, למשל, שנשמעים כעת מאולצים, כאילו הוצאו מארכיונים מעלי אבק. אלו הם אותם סמלים נוסטלגיים, מדורה בוערת שסביבה נעים להתחמם בערב חורפי, שמשמשים כסות לחברה מתפוררת. או שמא העיר הכהתה את חושיי? הייתכן כי "הענק הרדום מתעורר", כדברי אבי.

ארזתי תיק. קצת בגדים, מצלמה ונעלי ריצה. מחברת קטנה ועט. בגדי עבודה כבר אשיג שם. ולמרות שאני נוהג לבקר את הוריי מדי כמה שבועות, הרי שהפעם הביקור שונה. האם אוכל להשתחרר מתפישותיי? האם יפתחו אנשי המקום את ליבם כלפי? האם אגלה מקום שונה מכפי שהיה לפני עשור עת ויתרתי על חיי הקומונה?

מתל אביב, הדרך לצפון עוברת דרך שפלת הארץ. דרך ואדי ערה בואכה עפולה ומשם מזרחה לעמק. שם נפתחים השדות בצבעי הקיץ האחרונים. חום בהיר וצהוב, שדות שעובדו וממתינים לזריעה, כמהה הקרקע לגשם ראשון. אני שב לדרכים שהיו דרכיי, לנופים שהיו נופיי.

זיכרונות מבתי הילדים

בימים הקרובים אשתדל לתאר את הנקרה בדרכי, לא כצופה מן הצד כלל וכלל. שכן את הדשא רחב הידיים מול חדר האוכל, שחלקיו קשים כמטאטא רחוב וחלקיו נעימים כפרוות חתול פרסי מכיר אני ויודע. ברפתות ובברכות הדגים ניגרה זיעתי, וזיכרונות מבתי הילדים ומגרשי המשחקים מבצבצים אי שם בתת הכרתי. אשוחח עם ה"חברים" בקיבוץ, ואנסה לברר למיטב ההבנה, מה השתנה במאה שנה, מה נשאר ממורשת 12 הנועזים מדגניה, ומה התפוגג במהלך השנים. יאללה, לעבודה!

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully