סבא צבי היה פועל בניין. גופו נשאר חסון ושרירי מהנפת הלבנים ומערבוב המלט גם כשראשו המלא שיער האפיר קמעא. שיבה לא זרקה בו לפני גיל 60, היתה אמא מתגאה. תמיד כשהתייחסה אליו דיברה על כוחו הגופני הרב, אך לא על מעלותיו האחרות. וסבא צבי היה שותק. הוא יכול היה לשבת ערב שלם בליל הסדר ולא להוציא מילה מפיו, כשברקע המשפחה רוחשת ככוורת דבורים.
למעשה, אני כמעט לא זוכר שפנה אלי, מלבד מילות נימוס וחיבה שאומרים לילד, אך תמיד הציע לי ממתקים כשביקרנו, אני ואמא, בדירתו הקטנה בשכונת קריית שלום, שהיתה רחוקה נסיעה של שלושה אוטובוסים דחוסים ונטולי מזגן מבבלי, ובדרך כלל לקחה לנו כחצי יום.
דווקא שנתיים לפני מותו, כשהוא בן 85, פתח עמי בשיחה. הייתי אז חייל בחיל השריון, והגדוד ירד למחנה ג'וליס לאחר ששבע פתיחות ציר ומארבים בלבנון. הטנקים פורקו עד דק, ורצפת הסדנא כוסתה גריז וסולר. אולי רצה לרומם את רוחי כי ודאי נראיתי לו מדוכא. "איפה אתה בצבא?" שאל לפתע. "ג'וליס", עניתי בלחש, "אתה יודע איפה זה?". עיניו ברקו וחיוך עלה על פניו. "בטח שאני יודע. אני בניתי את ג'וליס. עוד כשהיו שם האנגלים".
האמת נספגת כמו הזיעה במדי העבודה. סבא בנה את החדר בג'וליס, בו אני נרדם במיטת קומותיים וחולם על הרגע שאתחיל לחיות.
לשליחת תמונות וסיפורים: saba_ve_savta@walla.co.il