בילדותי נסענו לחופשות במושבה. עד היום זכורה לי התחושה המיוחדת - "נוסעים לסבא וסבתא!". עם ירידתנו מהאוטובוס תמיד הרגשנו כאילו נחתנו בעולם אחר: השקט, בתי הקרקע הישנים, הירידה התלולה בכביש, המוביל, ציוצי הציפורים...
בחצר ישב סבי על שביל האבן וחיכה לבואנו. כשהגענו הביט בנו בהפתעה מעושה, קם לקראתנו ובמבטא מזרחי כבד היה מברך את כולנו: "ברוך הבא, ברוך הבא", מלווה בנשיקות וחיבוקים. "מה שלומך יא סידי?" ("מה שלומך אדוני?") שאל אותי, והייתי מרוצה מהיחס המיוחד.
סבתי, מששמעה אותו, הייתה פותחת את הדלת החורקת ויוצאת לקראתנו. טקס קבלת הפנים חזר על עצמו שוב. לאחר הנחת המזוודה בכניסה, ישבנו במרכז הבית הקטן על ספסל עץ מול שולחן העץ הגדול. סבי נהג לספר לאמי מעשיות בערבית. הייתי שואל את אמי: "מה הוא אמר? מה הוא אמר?" והיא תרגמה.
בחצרם הייתי נוהג לרדוף אחרי התרנגולים והפניניות, וסבתא הייתה נוזפת בי בערבית: "תקעד עקל ולאלא?" ("אתה מתכוון להירגע או לא?"), ופונה לאמי בטרוניה על שעוללתי. בכל בוקר הייתי מתעורר על רקע השקט. את קולות השלווה ליוו פעיית הכבשים וקריאת תרנגול, ובקומי קיבלתי כוס קפה חם בחלב שזה עתה נחלב.
היום אני מבקר את הורי עם ילדי. החמימות מהביקורים ההם נשתמרה, וכך גם הניגון של חצי עברית חצי ערבית, איתו אימי משוחחת עם ילדי.
לשליחת תמונות וסיפורים: saba_ve_savta@walla.co.il