יוסי ואני: אותם שבילים, לא באותו קצב

לא שגיל 70 זה מי יודע מה, אבל כשיוסי שריד מגיע אליו, הוא מעניק לו כבוד מיוחד. כשהוא מביט לאחור, הוא רשאי לעשות זאת בלא מעט גאווה, וכפי שאני מכיר אותו, כך הוא גם עושה. בגיל צעיר הוא הפך למותג, לנקודת התייחסות, גם אם רבים מייחסים לו סוג של שמאלנות שהוא רחוק ממנה. אין הרבה ציונים כמוהו ויהודים כמוהו ומחשיבי ביטחון כמוהו, אבל בזיכרון הלאומי הוא ייחרת כסמן קיצוני.

פגשתי בו לראשונה בקיץ 1973, כשעדיין הכל היה בסדר. נדמה היה שהמערך ישלוט לנצח (היו לו אז 63 ח"כים!), ומה שהטריד אותנו היה שיהושע רבינוביץ לא ייבחר לראשות עיריית ת"א.

יוסי חזר אז משליחות בארה"ב, וביקש ממני להצטרף למטהו של רבינוביץ, שנודע כראש עיר מצוין וכמועמד קטסטרופלי. כל הכישרון התקשורתי שלנו לא הצליח לשכנע את תושבי תל?אביב שלא לבחור בצ'יץ', האלוף הכריזמטי. שריד נכנס לכנסת אחרי מלחמת יום הכיפורים, אני המשכתי בעבודתי בעיתון "דבר", ואחר כך נפגשו דרכנו בצוות התגובות של מפלגת העבודה, שהתכנס כל שבוע כדי להציג לציבור את עמדותיה של מפלגת האופוזיציה מול מדיניות ממשלת בגין. יוסי אהב לכתוב את התגובות בעצמו, בכתב ידו. כדרכו, הקפיד על כל פסיק, שזר אמרות ופתגמים, ולא סמך על אף אדם אחר.

יש מעטים שתולדותיהם דומות כל כך: שנינו נולדנו בארץ, בבתים שהספרים היו הרהיט המרכזי בהם. שנינו היינו עיתונאים, כיהנו כדוברי מפלגת העבודה, ושירתנו בכנסת מטעמה. שנינו עברנו למרצ ועמדנו בראשה, וכיהנו כשרים בממשלות רבין, פרס וברק. שנינו נמצאים באותו מקום במפה הפוליטית. ועוד משהו: יש מעט אנשים שונים כל כך באופיים ובמזגם כשנינו.

היו בינינו מחלוקות קשות. ב?1995, לאחר רצח רבין, הגעתי להבנות עם זבולון המר ז"ל, שלפיהן תתמוך המפד"ל בממשלת פרס מבחוץ, תאפשר לנו להגיע להסכם קבע עם אש"ף, בתנאי שנביא אותו להכרעת העם. חשבתי שהיה זה רגע היסטורי שניתן יהיה להגיע בו להסכם בתמיכת הימין. שריד ראה בכך ניקוי הימין מאשמת ההסתה נגד רבין, והטיל וטו. השאר - היסטוריה.

ב?96 נעשתה עבודה יסודית לקראת מסמך משותף של אנשי עבודה ואנשי ליכוד, כדי להציב מכנה משותף להסכם ישראלי?פלשתיני. שריד התנגד, והיה משוכנע שכל נייר שייכתב יהיה כניעה של השמאל לימין. זמן קצר לאחר פרסום המסמך הקמתי את התנועה ליציאה מלבנון, בשיתוף נציגים משמאל ומימין. שריד יצא בשצף קצף נגד יציאה חד?צדדית מלבנון. הוא ראה בכך סוג של תחליף לדבר האמיתי, ועבר לגור במושב מרגליות מתוך הזדהות עם התושבים העלולים לשלם את מחיר הנסיגה, לדעתו. היה בינינו עימות פומבי קשה בתחום זה, ולאחר הנסיגה הודה כי טעה. לאחר מלחמת לבנון השנייה הוא חזר בו מהודאתו.

העימות האחרון בינינו היה ב?2005. "שינוי" עזבה את ממשלת שרון, ושרון הקים ממשלה עם העבודה, שמטרתה היתה לסגת חד צדדית מרצועת עזה. למרצ היו 6 ח"כים, ואילו נמנעו בהצבעה, היתה ממשלת שרון נופלת. הצבעה עבור ממשלת שרון נראתה לכולנו ככפירה, אבל הבנו שנפילת הממשלה היתה אז מטרת הימין. החלטנו להצביע בעד הממשלה, וכשהגיע רגע ההצבעה הפתיע שריד בהימנעותו. לא יכולתי להשלים עם העובדה שיוסי הרשה לעצמו להצביע עם ליבו ולא עם החלטת מפלגתו.

יוסי נחרץ תמיד. הוא הבטיח לאכול את כובעו אם נתניהו יגיע להסכם על העברת שטחים לפלשתינים ב?1998, כמו שהבטיח מעל כל במה ששרון לא ייסוג מעזה. הוא היה נחרץ בתמיכתו בפרס, במפלגת העבודה ובהתנגדותו לרבין. הוא אינו חושש להיות בוטה כלפי בני פלוגתא, ונראה שהוכיח לעצמו כי רובם סלחו לו במהלך חייו הפוליטים, ואף הפכו לידידיו, כמו רבין עצמו.

לפעמים הוא מריר וציני, לפעמים נרגש עד דמעות, לפעמים נשפך טוב ליבו ולפעמים יש בו סוג בלתי מובן של רשעות. יש בו שילוב נדיר של אגוצנטריות עם אהבת אנשים, אבל שיחה איתו היא תמיד חוויה כי הוא ידען גדול, זוכר הכל, ומסוגל להצחיק עד דמעות, בייחוד כשהוא צוחק על עצמו.

שריד הצליח כשר להגנת הסביבה, ובחדשים המעטים שבהם כיהן כשר חינוך הצליח ליצור הערכה כה גדולה לפועלו, עד כי ראשי רשויות מקומיות ייבבו בלשכתו, בניסיון לשכנעו שלא לעזוב את הממשלה. הוא אחד הנואמים הטובים שכיהנו בכנסת. הוא כותב בכישרון רב. ראשו כמעט נוגע בנייר, והוא מוחק ומוסיף ומתקן. פרץ היצירה שלו בשנים האחרונות אינו זה של פוליטיקאי כישרוני, אלא של סופר ומשורר. לכאורה, עשה שריד הפסקה של 40 שנה בעיסוקיו הספרותיים והפיוטיים, ובמהלך נון שלנטי חזר אליהם לאחר חיים פוליטיים עשירים, וביתר עזוז.

שריד הוא היפוכונדר גאה. שנים רבות היה חבר במועדון מכובד של כמה היפוכונדרים ידועים, וכשהוא מספר על חששותיו צריך להחזיק היטב את הבטן כדי לא להתפוצץ מצחוק. לכן, כשנודע על גידול בראשו, נטינו לחשוב שאולי מדובר בעוד חשש שווא. כשהתברר שמדובר בגידול שפיר, אך אמיתי, נכנסנו ללחץ.

בשבת שלפני ניתוח הראש שלו נדמה היה שהמדינה כולה החסירה פעימה, ושלמרות הפיכתו של שריד לסמל של צד אחד במפה, דאגו לו, באמת, גם ידידים וגם יריבים גדולים.

הצלחת הניתוח לא רק גרמה אנחת רווחה, אלא גם יצרה ספר מיוחד במינו, וחושפני, על החוויות שעבר ההיפוכונדר הזה, ברגע שנודע לו שמאחורי כאבי הראש מסתתר גידול בלתי קרוא.

הילד הנורא של הפוליטיקה הישראלית כבר לא ילד. איש נדיר, יצירתי, תזזיתי, שאי אפשר לתאר את הפוליטיקה בישראל בלעדיו. במהלך חיינו פסענו באותם שבילים, אך לא תמיד יחד. לרוב יש להשאיר להיסטוריה לשפוט, אבל כיון שמדובר, בדיעבד, בניואנסים, גם לו יהיה קשה להכריע מי צדק ובאיזה צומת.

אין זה חשוב כל כך. במטרה הגדולה של הבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברצון שלא להיות עם כובש ולהפסיק את העוולות שהכיבוש גורם גם לכובשים המשוכנעים בנאורותם, ברצון להבטיח את זכויות האדם, למנוע קיפוח של החלשים בחברה - היינו ונהיה תמיד באותו צד של המתרס. רוב החלומות טרם התגשמו, ואני מאחל ליוסי כי לפחות חלקם יהפכו למציאות עד יום ההולדת העגול הבא שלו.