פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דוקטור, נגד כל הסיכויים

      באוניברסיטת בר?אילן מכירים את הראל פנחס מהבדיקות הביטחוניות בשער. 11 שנים הוא עובד שם כשומר, ובמקביל שקד על לימודיו לתואר הראשון והשני. הוא עלה בגיל 12 בלי לדעת קרוא וכתוב, אך מהרגע שהגיע לאולפן, הוא לא הניח את הספרים מהיד. עכשיו הוא מתחיל את הדוקטורט

      השבוע לקח הראל פנחס את טופסי ההרשמה לדוקטורט שלו באוניברסיטת בר?אילן, נרשם ומיהר להתיישב על ספסל בצד. הוא אומר שזו היתה הפעם הראשונה בחייו שגופו רעד מהתרגשות. הוא קם ופגש בשביל המערבי את נחום חביב (70), המסגר הוותיק של הקמפוס, וסיפר לו על מעשיו. חביב בירך וחיבק אותו ארוכות. "יותר מ?30 שנה אני כאן. עשיתי גדרות, בניינים חדשים, פסלים יפים. התחלתי עם אלפי סטודנטים את השנה שלהם, ועוד מעט אני כבר פורש", סיפר חביב. "פנחס התחיל כאן בתור שומר, היה מאבטח ותמיד חייך אלי עם הספרים שלו ביד, האקדח ומכשירי הקשר. אין מה לדאוג - גם כשהוא יהיה פרופסור גדול הוא עדיין יהיה בן אדם".
      ביום ראשון הקרוב תיפתח שנת הלימודים ברוב המוסדות האקדמיים בישראל. האוניברסיטאות והמכללות השונות יפתחו שוב את שעריהן לעשרות אלפי סטודנטים. בכיתות הקמפוס, בספרייה וגם על הדשא צמח סיפור נדיר על צעיר נחוש שפרץ את כל המוסכמות, הצליח כנגד כל הסיכויים להשכיל ולהבין שמול כוח הרצון, האמונה היוקדת והאהבה האינסופית לספר, דבר לא יעמוד בדרכו. אחרי כל התלאות והטרגדיות המשפחתיות הקשות, יש לו את עצמו ואת היכולת לבחור שלא להיות קורבן. להיות מנצח גדול.

      "כאן למדתי מה זה ספר"

      הראל פנחס הוא כיום אבא לשני ילדים קטנים. הוא עובד כאחראי משמרת במחלקת הביטחון של אוניברסיטת בר?אילן, ואם הוא לא מסייר על הקטנוע שלו עם האקדח צמוד, מכשיר קשר ומדים מסודרים, ניתן למצוא אותו קבוע יושב בין הררי ספרים ומחברות, ולומד בכיתות השונות כסטודנט מן המניין.

      הרבה לפני שעשה תואר ראשון, תואר שני ועוד תואר ראשון, במקביל לבדיקת תיקים וסידורי אבטחה בקמפוס, ועשרות שנים לפני שיתחיל את עבודת הדוקטורט שלו הוא נולד בכפר מרוחק במחוז גונדר שבאתיופיה. אבא שלו עסק במכירה וקנייה של פחם, אמא שלו יצרה כלי חרס, ומפני שלא היו להם מספיק אמצעים לשלוח אותו לבבית הספר, כבר בגיל 6 הוא הפך לרועה צאן, וחי עם הוריו ואחיו הקטנים ממנו בבקתת קש. כילד הוא טייל עם הכבשים במרחבים הגדולים, ונורא קינא בחברים שלו שידעו כבר לכתוב את השם שלהם באמהרית. "מגיל 7-6 רצתי אחרי כבשים, פרות, בקר, ידעתי להנהיג עדרים, אבל לא היה לי מושג אפילו איך כותבים את השם שלי", סיפר השבוע הדוקטורנט לעתיד. "בלילות הייתי מאוד מכונס, עצוב ואכול קנאה בחברים שלי. חשבתי לעצמי למה להם יש את המזל ללכת ללמוד, להיות ילדים יותר מתקדמים ממני? למה אמא שלי צריכה לרוץ בערבים, להסתובב בכפר ולהשיג לנו כמה קלחי תירס וקצת לחם שלא נהיה רעבים? למה אני כילד קטן, הפכתי בגיל כל כך צעיר לשומר כדי שהמשפחה שלי תוכל בכלל להתקיים?".

      לפני 25 שנה, כשהיה בן 12, חלה התפנית המשמעותית בחייו של פנחס. "ב?1984 היה את מבצע משה, ודוד שלי לקח אותי יום אחד איתו וצעדנו מהכפר באתיופיה לסודאן. מרחק של מאות קילומטרים", משחזר פנחס. "אחר כך הגיעו ההורים שלי ואחיי הקטנים. אחד מהם היה בן 6 ומת ממש אצלי בידיים ממחלה. המצב היה קשה מאוד ועוד שני אחים שלי מנישואים קודמים של אבא שלי מתו שם. זה היה מאוד קשה, אבל המטרה היתה להגיע לארץ ישראל כמעט בכל מחיר".

      המשפחה הגיעה לבסוף לישראל, והתגוררה במרכז הקליטה בגבעת אולגה. פנחס אומר שבאולפן שבו למד הוא ידע בפעם הראשונה בחייו מה זו כיתה. וכך, בלי לדעת קרוא וכתוב בשפת האם שלו, ובלי לדעת מילה בעברית, החל רועה הצאן הצעיר את לימודיו.

      החיים בישראל בתחילת הדרך לא היו קלים. אבא שלו עבד כמנקה רחובות במועצה המקומית בנימינה, אמא שלו עשתה זאת באחד מבתי הספר במושבה. פנחס אומר ששוב לא היו להם הרבה אמצעים, אבל העובדה שהיה להם בית של עמידר היתה כבר שינוי גדול עבורם, אחרי בית הקש באתיופיה. ועם זאת, פנחס היה מאושר. "זה היה מדהים. לא הצלחתי לצאת מהאולפן במרכז הקליטה. הייתי רעב ללימודים כאילו זה היה עבורי המזון הכי בסיסי של הגוף, כמו המים במדבר החם שהלכנו בו בדרך הארוכה לסודאן. עברתי לישיבה באזור מירון שבגליל, וגם שם אפילו להפסקות לא הייתי יוצא. הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי נותנים לי את הזכות ללמוד, להרחיב אופקים, לדעת מה זה תנ"ך, אלגברה, מה זה ספר טוב".

      משה (37), חברו של פנחס לספסל הלימודים, שגם עלה מאתיופיה במבצע משה מספר שהם קראו לפנחס "הפרופסור". שתמיד היה חמוש בספר עבה וגם בלילות החופשיים, שרצו ללכת ולהתפרק קצת במסעדה או בפאב, הראל היה משיב את פניהם ריקם, ופשוט נשאר בחדר ולומד. "הוא היה חורש את הספרים עד שידע הכל בעל פה", הוא מספר, "לא ידענו מה לעשות עם החנון הזה".

      אותלו

      את התיכון סיים עם בגרות מלאה. לפעמים, כך הוא מספר, הוא צוחק לעצמו וחושב איך הוא בכלל הגיע לזה. איך היה ליחידי שסיים כך את בית הספר מבין כל חבריו שעלו יחד עמו לישראל, והוא אפילו לא היה במוסד חינוכי עד כיתה ז'. "כשאני הייתי רועה צאן, ראיתי את החברים שלי עם תיק בית ספר", אומר פנחס, "אחרי הצבא, הרבה לפני עבודה וטיולים וכאלה, עניין אותי רק ללמוד באוניברסיטה. אז פשוט שיפרתי בגרויות ונרשמתי לתואר ראשון".

      לפני כ?11 שנה נכנס הראל פנחס בשערי אוניברסיטת בר?אילן. שם השלים את התואר הראשון שלו בסוציולוגיה. הוא חיפש במקביל ללימודיו גם דרך להתפרנס, והתקבל לעבודה במחלקת הביטחון של הקמפוס. פנחס אומר שזה היה מאוד נוח לו, שכך הוא הצליח גם לעזור להוריו ואחיו הקטנים בפרנסה, וגם ללמוד. אחרי השעות הארוכות בשער הכניסה, בבדיקת האנשים, המכוניות והתיקים, הוא היה ממהר עם המדים לכיתות, ובמהלך השנים התחיל ללמוד גם לתואר שני בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. "אני לא יכולתי וגם לא רציתי להפסיק ללמוד", הוא חוזר ומדגיש, "אז גם עבדתי וגם המשכתי להשכיל. ממש העברתי את החיים שלי לכאן. המקום שאני הכי אוהב הוא הספרייה. אני יושב שם וקורא. כבר למדתי גרמנית, רוסית, אנגלית, והכי כיף היה להירשם ללימודי יידיש".

      ד"ר ענת אדרת, מזכירת המחלקה ליידיש, נזכרת שפנחס בא אליה לפני כמה שנים ואמר לה שיש לו שאלה משונה. "הוא שאל אותי אם זה בסדר שהוא ילמד יידיש", היא מספרת. "אמרתי לו שזה נהדר, שיירשם כבר. יש לנו כאן 400 סטודנטים לשפה הזאת, והוא באמת אחד המיוחדים שלנו. הוא לא מפסיק ללמוד, הולך להצגות ביידיש, ותמיד אנחנו צוחקים שצריך לעשות את אותלו ביידיש והוא צריך לגלם את השחקן הראשי".

      פנחס לא הסתפק בכך. "קיבלתי קביעות בעבודה כאן, והחלטתי לעשות עוד תואר ראשון - הפעם ביהדות ספרד בארצות המזרח. יש ימים שאני עוצר רגע וחושב שאני עדיין מכפר על השנים הראשונות שלי שלא נתנו לי ללמוד. אם אני עצוב קצת, אני הולך לספרייה, אם יש לי קצת זמן פנוי אני לומד וקורא עוד קצת בגרמנית".

      לא מסכים להיות קורבן

      השבוע הוא ניגש להירשם ללימודי הדוקטורט אחרי משמרת הבוקר שלו באבטחה. מסקרן אותו לחקור וללמוד על המכנה המשותף של יהודי אירופה ויהודי אתיופיה ועל הייחודיות שלהם. "נכון שהייתי תמיד פורץ גבולות, זה שהצליח לעשות בגרות מלאה, צבא קרבי, האתיופי הראשון שלמד יידיש, אבל אף פעם לא הסכמתי לתייג את עצמי, להרגיש קורבן, כי אני עליתי מאתיופיה. התזה שלי דווקא אומרת שאסור כל הזמן לבקש ולבקש, אלא צריך להגיד תודה במעשים למדינה אחרי כל מה שהיא נתנה לנו. אני נלחמתי במלחמת לבנון השנייה ואז הרגשתי שסוף סוף קצת החזרתי למדינת ישראל על כל המבצעים שהיא עשתה באתיופיה".

      אחרי הדוקטורט הוא חולם להפוך למרצה מן המניין באוניברסיטה, שהפכה לדבריו לבית השני עבורו. נורא כואב לו שהוריו, שנפטרו לפני כחמש שנים בהפרש של ארבעה חודשים בלבד, לא זוכים להתרגש איתו על המסלול הייחודי שהוא עושה. "אני צריך לעזור גם לאחים שלי. למעשה נשארתי ברגע אחד לבד בלי הורים. אני הבכור כך שלפעמים אני גם קצת אבא ואמא לא רק לילדים שלי. גם אחרי הדוקטורט לא נראה לי שאעצור, אלא אמשיך הלאה ואין לי מושג מתי זה ייעצר", הוא מסכם ונועל את אחת הכיתות של הקמפוס.

      בשביל המערבי כבר שעת ערב מאוחרת. כוכי חלבני, מרכזת מחלקת הביטחון, אומרת לפנחס שלום והולכת הביתה. חביב המסגר ממהר אף הוא, ואומר שעוד מעט שוב תהיה כאן התרחשות גדולה עת יגיעו המוני הסטודנטים אל שערי הקמפוס. פנחס מחנה את הקטנוע שלו, והולך ברגל להחזיר את הספרים לספרייה. רגע אחרי יגיד שוב במסדרון לד"ר אדרת שאין כמו ההצגות בתיאטרון היידישפיל. שזה באמת משהו מיוחד.