המאליכ של הצחוק

לפני כחודש החליט אלי פיניש לפנק את עצמו בחופשת גלישת גלים בסרי לנקה. "יש שם גלים משובחים שרואים רק בצילומים של חוברות גלישה", הוא מסביר בהתרגשות תוך כדי שהוא פוזל לחוף הים של תל אביב, שם ביקש להיפגש, "בוקר אחד פשוט הרגשתי בכל הגוף שאני חייב לנסוע לשם, להתנתק לכמה ימים מכל מה שעבר עלי בשנה האחרונה ולחדש את האנרגיות שלי. עברה עלי שנה עמוסה במיוחד ואני בפגרה לקראת שנה עמוסה במיוחד. בדצמבר אנחנו, לא ייאמן, חוזרים עם העונה התשיעית של 'ארץ נהדרת' ונמצאים כבר עכשיו בחיפוש אחרי התופעה הבאה, השפה, הסלנג, הדמות והמערכון שיעשו את העונה הבאה. העיניים והאוזניים שלנו כל הזמן מחפשות את מה שיהיה הדיבור הבא. במקביל, מריאנו אידלמן ואני כותבים כבר תקופה חומרים למופע חדש שלנו. כבר כמה חודשים שאנחנו יושבים, כותבים ומנסים דברים חדשים. התחלנו להגיע גם לכל מיני מועדוני סטנד?אפ קטנים בשביל לבדוק את החומרים שלנו".

רגע רגע, אלי ומריאנו מתקמבקים?

"חצי קאמבק. זה לא שבאמת נפרדנו. אנחנו עושים את קמפיין הדואר כבר שנים, וב'ארץ נהדרת' אנחנו כבר שמונה עונות. פשוט עברו שבע שנים מאז המופע המשותף שלנו, ופתאום התחיל לדגדג לנו בבטן. בלי להתכוון, המציאות סחפה אותנו למקומות אחרים. אנחנו עדיין חברים מצוינים שמסתדרים, וכל הזמן אנחנו שומעים מאנשים 'יאללה, יאללה, יאללה', וזה מדרבן. אז יאללה, התחלנו לכתוב חומרים".

כשפיניש מדבר על מה שעבר עליו בשנה האחרונה הוא מתייחס לשני אירועים גדולים: הראשון הוא הולדת בנו הבכור, נועם, אוטוטו בן שנה וחודשיים, והשני הוא השתתפותו בתפקיד "המאליכ?" (מלך) בסרט "זוהי סדום", עם חבורת "ארץ נהדרת". הסרט עשה היסטוריה והפך, על פי נתוני יחסי הציבור של הסרט, לסרט הישראלי הכי נצפה ב?25 השנים האחרונות - עם יותר מחצי מיליון צופים.

"אני חייב להודות לאשתי שפירגנה לי את החופשה בסרי לנקה. היא בעצמה היתה גולשת כך שהיא מכירה את הצורך, אבל היא בעיקר ידעה שזה מה שיעשה אותי מאושר. הייתי עשרה ימים בסרי לנקה. בשש בבוקר הייתי במים לכמה שעות, אחר כך נשכבתי על ערסל לישון - ואז שוב לים. חזרתי הביתה מפוצץ באנרגיות חיוביות. אחרי הכל, אתה נופל להורות ביום אחד עם וואן וויי טיקט, והרגשתי שהייתי צריך ספייס כדי לחוות, לדמיין, להבין, להתגעגע, לעכל. זה היה פסק זמן משובח וחזרתי מאוהב במשפחה".

האנרגיות שאסף פיניש בחופשה מסוגלות להכיל גם את כל עשרות האנשים שעוצרים אותו ברחוב מדי יום כדי להחליף איתו כמה מילים על המאליכ? הרשע של סדום, מנפץ הכדים הסדרתי מהסרט. הפגישה שלנו, לדוגמה, סבלה מאינספור עצירות כאלה: אבא אחד התעקש שפיניש יקום מהשולחן, יגיע אליו ויחתום לבנו המבויש ("זרמתי עם הבקשה בגלל הילד, כי לא רציתי לאכזב אותו. אם האבא היה לבד אולי הייתי פחות אדיב"); קבוצת נערים ביקשה להצטלם שלוש פעמים, כי בכל פעם התמונות לא יצאו כמו שצריך ואנשים רבים פשוט עצרו לבהות בפלא הטלוויזיוני שנחת להם באמצע הים.

האנרגיות החיוביות שאופפות את פיניש הן הזדמנות להעלות על שולחן הניתוחים את "זוהי סדום", חביב העם אבל הרבה פחות חביב המבקרים והברנז'ה. הביקורות שפורסמו עם יציאת הסרט ביולי נעו בין "להיט קיץ נחמד", "הפקה משומנת" ו"צריכים להיות די חכמים כדי להצליח לעשות קומדיה מטופשת" במקרה המחמיא, לבין "זה בכלל לא סרט, אלא זרוע שיווקית ארוכה ומשוכללת של תוכנית הדגל של קשת", "הצחקות מגושמות" ו"ניסיון נואש של זכיינית טלוויזיה לסחוט את הטיפות האחרונות מלימון שכבר נמעך עד תום", במקרה הגרוע. אפילו הקולגות מעולם הקולנוע לא מיהרו להתעלף מנתוני מכירת הכרטיסים ההיסטורית, ובשבוע שעבר, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, תקף יו"ר איגוד הבמאים, הבמאי רני בלייר, עם נאום תוכחה שעיקרו: "'זוהי סדום' הוא קריקטורה מהלכת". פיניש לא נבהל מהכתף הקרירה שחלק מהקולגות הפנו לסרט.

"לא כל הביקורות היו לא מפרגנות", הוא מבקש לדייק, "ומבחינתי זה לגמרי לגיטימי שאדם בודד יכתוב שהוא לא אהב את הסרט. אתה יודע מה המבחן האמיתי מבחינתי? הצופים. לפני כמה שבועות קניתי כרטיסים והלכתי עם חברים שלי לראות את הסרט בסינמה סיטי. היה לי חשוב לשמוע את התגובות של הצופים ולראות אם הדברים עובדים מבחינתם. תשמע, אנשים נקרעו בקולנוע. מבחינתי זה המבחן האמיתי".

היו לא מעט מבקרים שכתבו שמדובר בקומדיה אינפנטילית.

"היא אינפנטילית במובן החיובי של המילה, לטעמי. אינפנטילית במידה, מגניבה במידה, קצת סאטירית ובעיקר מצחיקה. אני לא מבין מה הבעיה בזה. אותי הומור אינפנטילי ומשובח כמו 'בוראט' או 'טיפשים ללא הפסקה' של ג'ים קארי קורע. המטרה שלנו היתה לבוא ולעשות סרט מצחיק. נקודה. אם זה לא היה עובד, לא היו מגיעים כל כך הרבה אנשים. ואתה יודע מה הכי מגניב בעיניי? שהסרט פתח את התיאבון להרבה מאוד אנשים. זה מתחיל מהקהל שעוצר ברחוב ושואל אם יהיה סרט המשך, וממשיך בכל מיני תסריטאים ויוצרים שמדברים איתי על כתיבת קומדיות לקולנוע. פתאום אני שומע שיש פניות לכל מיני גופים, קרנות ומפיקים עם הצעות קומיות. זה מבחינתי ההישג האמיתי של הסרט. אחרי כל השנים שעשו פה דרמות אנושיות וסרטי מלחמה, עושים פה גם קומדיה בלי צורך להתנצל על כך".
היחס של פיניש כלפי המבקרים הוא, בין השאר, תוצאת מלחמת המילים המתישה שמתנהלת מאז סביבות העונה הרביעית של "ארץ נהדרת". "זה כבר הפך לריטואל. מתחילה עונה ואז כותבים ש'חבל' וש'זה כבר לא קולע' - ואז פתאום נגמרת העונה וכולם אומרים 'ואללה, דווקא היה מצחיק'. תסתכל על העונה האחרונה ותראה כמה דברים יצאו משם: המקפלות, שאולי וליטל מעתוק שהפכו לדיבור. לייצר ארבעה?חמישה להיטים שיהפכו לדיבור ברחוב זה לא עבודה קלה. גם לא מעט חיקויים עלו לסדר היום".

כמו אברי גלעד שמאוד לא אהב את החיקוי שלו.

"זאת לגמרי זכותו של אברי לא לאהוב את החיקוי, ואני חייב לומר שאני מאוד מעריך את דעותיו הקסומות של האיש. באמת. מצד שני נראה לי שהוא קצת איבד פרופורציות ולקח את זה צעד אחד קדימה. יש לי תחושה שגם הוא הבין את זה בשלב מסוים. אני יכול להגיד, בשיא הכנות, שאנחנו לא משתלחים באנשים סתם. קרה לא פעם שעמדתי על הרגליים האחוריות שלי והתנגדתי לחיקוי של דוגמנית או כוכב עבר. לא כל תוכנית קולעת בול. מבחינתי אנחנו עובדים במעבדת ניסוי וטעייה, לא הכל מצחיק וזה בסדר. זאת עבודה אינסופית ומתישה וכל עוד לא יגידו לנו ללכת הביתה, לא נלך".

אורנה בנאי החליטה לעזוב. היית שותף להחלטה שלה?

"העזיבה של אורנה היתה סוג של הפתעה. היא לא התייעצה איתנו ולא ראיתי עליה סימנים של מיצוי. אבל, ואללה, אני מכבד אותה על זה שהיא הלכה לדרך משלה. אחרי הכל, לא קל לעזוב ספינה שטה ומצליחה".

אתה רואה אותה שם?

"דוגם פה ושם. יש לי עוד חברים בתוכנית ההיא".

ואת "שבוע סוף", שניסתה לתת לכם פייט, ראית?

"ראיתי וקשה לי לשים את האצבע על מה לא עבד שם. אני יכול להגיד לך שהיו שם כמה אנשים שרציתי שיצליחו. חוץ מזה, זה טוב לנו שיש לנו תחרות. לאורך השנים זה עשה לנו טוב שהיתה לנו תחרות פה ושם. זה מאתגר".

צחקת ממה שראית?

"אתה שואל אותי שאלה מכשילה (שתיקה ארוכה). אני זוכר שצחקתי פעם מאיזה מערכון של שי אביבי".

כבר 12 שנים שפיניש בן ה?35 מגיח ממסך הטלוויזיה שלנו על בסיס שבועי. ההתחלה היתה בגיל 23, עם החצי השני שלו, מריאנו אידלמן, בימי השיא של דודו טופז. שנה אחרי התאבדותו של טופז, פיניש עדיין מתקשה למצוא מילים שיגדירו מה שקרה לאדם שלו הוא חב את פריצתו המקצועית.

"הייתי בהלם מוחלט מכל הסיפור. לא הייתי חבר קרוב של דודו, אבל עבדנו לא מעט ואני זוכר אותו כאיש חביב, לצד כל המניירות שכולנו מכירים. זה די עצוב שאחרי כל מה שהוא תרם לתרבות ולבידור זה נגמר איך שזה נגמר, ושזה מה שזוכרים לו מהמורשת. אני חושב שהמקרה שלו בעיקר צריך לסמן לכל האנשים שאוהבים להיות בקדמת הבמה להבין שיש שעה שצריך ללכת אחורה. אני מתאר לעצמי שזה רגע נורא קשה שאתה אומר לעצמך 'הגיע הזמן לפרוש', אבל צריכים להיות מודעים לזה".

אתה חושב על היום שאחרי "ארץ נהדרת"?

"לפעמים, בהחלט. בעיקר בתקופות שבין העונות, כשיש זמן לחשוב ומתחילות השאלות אם תהיה עונה נוספת או לא. אני חייב להגיד שאני מאוד סקרן לדעת איך החיים שלי ייראו אחרי 'ארץ', והשאלה איזה עוד דבר גדול אני אוכל לעשות לבד או עם חבורה עולה לי בראש לפעמים. האמת? בא לי נורא לעשות דברים קטנים. לפעמים כיף לעשות דברים מגניבים בשוליים, ואני עוד אחפש לעצמי את הדבר הזה".

מהצד זה נראה כאילו אתה החלק הכי עצלן של החבורה. בפגרה כולם ממהרים לעשות קמפיינים, הצגות, מופעים, סדרות טלוויזיה - ואתה גולש בסרי לנקה.

"זה לא מדויק. לא בא לי לעשות משהו רק בשביל להגיד שאני עושה. כשעניין אותי לעשות את 'חדר מלחמה' עשיתי את זה, למרות שזה היה תוך כדי צילומים של 'ארץ'. כנ"ל לגבי הסדרה 'לא הבטחתי לך'. בגדול אני מחפש מקומות שיש בהם חבורה טובה של אנשים שנותנים השראה וכתיבה טובה. כשאני אמצא את הפרויקט הזה - אני אקפוץ עליו".

את הפגרה הנוכחית מצילומי "ארץ נהדרת", שצפויה לשוב לעונתה התשיעית בדצמבר, מעביר פיניש בעיקר עם בנו נועם ואשתו הנטורופתית לולי (ליטל), במושב נווה איתמר בגזרת נתניה, עיר הולדתו של פיניש. למרות הקלישאות האורבות בשיחת "חיי השתנו מאז הלידה", פיניש נהנה לצלול לתוך סיפורי החיתולים ובקבוקי החלב והחיים שהשתנו.

"האמת היא שכבר רציתי להיות אבא. זה לא בא לי בהפתעה. אף על פי שאני מודה שמאוד חששתי מהשינוי. אני מגדיר את עצמי כאחד שאוהב את הילד שבי, ואני שומר כמעט בקנאות על הילד שחי אצלי. העבודה שלי היא לשחק ולהצחיק. אני גולש, לוחם אמנויות לחימה ובתוך תל אביב אני מתנייד עם סקייטבורד. הכי פחדתי שפתאום אהפוך לאיש מבוגר ורציני. פחדתי שלא אוכל לעמוד במשמעת ההורית. יש אמירה במקורות שגבר מתבגר בשלושה שלבים: בבר מצווה, כשנולד לו ילד וכשנפטר לו, להבדיל, הורה. לשמחתי, ולמרות הקלישאה, אני לגמרי בעניין, והיום אני מוכן לעקור עץ בשיניים עבור המשפחה שלי".

מה השתנה בך בכל זאת?

"אני הרבה יותר מחושב באימוני הלחימה שלי או בגלישת הגלים. אני מתלבט אם לקחת את הגל הגדול הזה או לא, ומה יהיו ההשלכות אם יקרה לי משהו. לא מזמן ניגש אלי בחור במסעדה וביקש חתימה, ואני קולט את נועם מסתכל על זה במבט מוזר. פתאום הבנתי שלא רחוק היום שהוא יבין מה אבא עושה ומה המשמעות של זה - וזה משהו שמאוד מפחיד אותי, כי אני מאוד חרד לפרטיות שלי. נוח לי כנראה מאחורי הדמויות. פעם איזה צלם פפראצי התעצבן עלי וצעק לי 'יאללה, תפרגן לנו תמונה עם הילד'. מגעיל אותי שמצלמים ילדים. זה לעבור את הקו מבחינתי".

לפי המשפט מהמקורות אתה אדם סופר?בוגר.

"למה?".

בר מצווה היה לך, ילד נולד לך, ואיבדת את אמך כשהיית בן 9.

בפעם הראשונה בשיחה פיניש עוצר את שטף הדיבור ובורר את מילותיו. "מאז שהפכתי לאבא יוצא לי לחשוב לא מעט על אמא שלי. בעיקר חשבתי על כמה חבל שהיא לא יכולה לראות את הבן שלי, שהיה אמור להיות הנכד שלה".

מה אתה זוכר ממנה?

"לא הרבה. הייתי קטן מדי כשהיא נפטרה מסרטן השד. אמרו לי שהיא היתה מצחיקולה ואהבה לבלות כמה שיותר, שהיא היתה עולה במדרגות ומדברת עם כל השכנים בבניין. כנראה קיבלתי את זה ממנה. למדתי מהמוות שלה הרבה. היא העניקה לי את הזכות להבין שהכל ארעי בחיים, וזה מה שגורם לי לרצות לשתות את החיים בשלוקים ענקיים. הרבה פעמים אני יושב עם חברים שמתלוננים על העבודה שלהם, ואני הראשון שאומר להם 'לכו אחרי החלום שלכם, אחרת תגיעו לגיל 45 עם כרס ומרמור'. אני הכי משתדל ליהנות מהחיים ולעשות דברים, גם אם הם לפעמים מעבר ליכולת שלי".

אף על פי שאתה בטח מרוויח מעל הממוצע.

"תשמע, אני לא אדם עשיר ו'ארץ נהדרת' לא הפכה אותי למיליונר. יכולתי לנצל את הכביכול מעמד לעשות פסטיגלים, טלנובלות וכסף בכל מחיר אבל אני מעדיף ליהנות מהילד ומהזוגיות שלי. מצד שני, אני לא כובל את עצמי לבית בגלל שיש לי משפחה. מתקשרים ואומרים 'בוא למסיבה' אז אני אומר 'יאללה, מסיבה'".

אף פעם לא היה בך כעס על שנפרדת מאמא שלך בגיל כל כך צעיר?

"היו שנים שכעסתי על אלוהים שלקח בחורה בת 32, אבל עם השנים - ובעיקר בזכות דודה שלי שגידלה אותי ונתנה בי ביטחון, חיוביות ואופטימיות - הבנתי שאין טעם לכעוס ושליקום יש דרכים משלו לדלל את כדור הארץ. הפעם היחידה בשנים האחרונות שעצרתי לחשוב עליה הרבה היתה לפני שלוש שנים, כשהגעתי לגיל שבו היא נפטרה. פתאום קלטתי שלהיות בן 30 וקצת זה לא להיות איש גדול עם שיער לבן".

אמנם פיניש משתדל להתייחס לכל המקיף אותו בהומור, אבל יש גם דברים שממש לא מצחיקים אותו. רשימה חלקית: מצבם של ניצולי השואה, התעללות בבעלי חיים ואיכות הסביבה. בשנים האחרונות הוא לומד לתעל את הכוח הפרסומי שלו ומתגייס לדברר עמותות וגופים שמחפשים פנים מוכרות.

"יום אחד היתה לי הארה שיש לי כוח, שאני לא יכול לשבת על הגדר ושאני צריך להשתמש בו כדי לעזור. אני מעדיף שלא להרחיב על זה את הדיבור, כי זה משהו שאני עושה בשביל הנשמה ולא בשביל יחסי הציבור. אני מגיע לאן שמבקשים ממני ומשתתף באירועים שאני מתחבר אליהם מבחינת התוכן".

מה מטריד אותך ברמה שתגרום לך לצאת מהבית ולעשות מעשה?

"בעלי חיים ששתיקתם כואבת לי. אנחנו אדוני העולם ולכן אנחנו מחויבים לייצג אותם. בראש ראשונה מטריד אותי המצב של ניצולי השואה. ראיתי את הסרט 'מוסר השילומים' של אורלי וילנאי וגיא מרוז והתהפכה לי הבטן. ישר אחרי הסרט סימסתי להם שאם הם צריכים עזרה - שידברו איתי. מדהים אותי בכל פעם מחדש איך שכחו את האנשים האלה. פעם שאל אותי עיתונאי 'מה לך ולשואה?'. נו, בחייאת. זאת שאלה שמזלזלת באינטליגנציה. אני צריך לבוא מבית של ניצולים בשביל להזדהות עם סבל של אנשים אחרים?".

אם אקציב לך חמש שורות להעברת כל מסר שתרצה, מה יהיו השורות שלך?

"עזוב, במציאות הצינית שאנחנו חיים בה, אם אני אדבר על שמירת הסביבה אני אצא תימהוני או טרחן. אני מעדיף לעשות דברים כשמבקשים ממני, ולא לדבר. אני מקווה שדברים ישתנו אצלנו כחברה ושנהיה יותר אכפתיים. כל חיי הקהילה שלנו השתנו. היום אתה גר בבניין ובקושי מכיר את השכנים שלך. הפכנו להיות חברה של תרבות מגדלים. בוא תגור במגדל עם הרבה לבד ונשים לך 700 מעליות בלובי בשביל שגם תעלה לבד הביתה ולא תיתקל בשכנים".

אז יש לנו או אין לנו ארץ נהדרת?

"בטח שיש. עדיין אני רואה את הנתינה ואת התרבות ואת החיים. אנחנו מדינה תוססת ויש פה עניין. השאלה היא, כמו שקיציס אומר, אם נסתפק בדברים האלה?".