ביום השני למלחמת יום הכיפורים, באחת השעות הקשות, התקיים מפגש בין ראש הממשלה גולדה מאיר לשר הביטחון משה דיין. אליהם הצטרף גם הרמטכ"ל דדו. תחושתי לאחר קריאת הפרוטוקול שהתפרסם שונה מתחושת רוב הפרשנים.
בעת שהדיון התקיים, חטיבה 188 חדלה להתקיים כחטיבה אורגנית, אך כוחות קטנים בפיקודם של מפקדי מחלקות ומ"פים אמיצים עצרו בשארית התחמושת שנותרה את הסורים בדרום רמת הגולן ובמרכזה. חטיבה 7, ששמרה על המסגרת החטיבתית, בלמה את הסורים בצפון הרמה ובמרכזה. המצב היה קשה, אבל המילואימניקים היו בדרך והם יטו את הכף ככוח בולם וכמי שיבצעו, בפיקודו של אלוף משה פלד, את התקפת הנגד הקלאסית באגפי הכוח הסורי.
בסיני נקודת המפנה כבר עמדה בפתח. אוגדות המילואים של ברן ואריק הגיעו למרחב מוקדם מהתכנון. מהרגע שהן נכנסו ללחימה, המצרים לא הצליחו להרחיב משמעותית את אחיזתם. בעצם הם נבלמו במלחמת גבורה של הכוחות הסדירים שסבלו אבידות כבדות אך מנעו את גלישת ראש הגשר המצרי לתוך סיני.
את שעתיד להתרחש דיין לא ידע. הוא נותר תחת רושם הביקור שערך במפקדות בדרום ובצפון, והושפע מהפסימיות של מפקדי הפיקודים. דיין ניתח, ללא היסטריה יש לומר, את האלטרנטיבות, כולל נסיגה מקו המים בתעלה תוך כדי ויתור על חילוץ הפצועים והלוחמים. זו מסקנה קשה, שנוגדת את המסורת הצה"לית אך הכרחית במצב שהשתרר. גם הדיון בשאלה לאיזה קו לסגת בסיני נראה כדיון שקול. עלו אלטרנטיבות, ולבסוף התקבלה ההחלטה להשאיר את ההחלטה בידי הרמטכ"ל שהיה בדרכו להתייעצות בפיקוד.
דיין היה פסימי ביחס ליכולת לעצור את המצרים על קו המים, והוא צדק. דיין העריך שניתן לעצור אותם מעט יותר בעומק, ואם יהיה צורך - אז בקו המיתלה והג'ידי. והוא צדק גם בכך. אפילו הערכתו האופטימית בדבר היכולת לייצב קו ברמת הגולן התגשמה בתוך יממה. הוא השתמש בלשון בוטה אבל לא נראה שאיבד שליטה.
דדו היה אפילו מעט יותר אופטימי ודחה את ההחלטה על התקפת הנגד לעוד התייעצות עם מפקד פיקוד הדרום. מתי ואם להשתמש בכוח המשוריין היחיד שנותר בידי צה"ל בסיני, היא אחת השאלות הקשות במלחמה והיא הוגדרה כגורלית בפגישה. שאלת המיקום והעיתוי של השימוש בעתודה בקרב ההגנה נחשבת לאחת הבעיות המסובכות בתיאוריה הצבאית, ודאי כשזאת העתודה האחרונה של המטכ"ל והפיקוד.
תקוות שווא
ראוי להדגיש כמה נושאים חשובים. דיין הודה שטעה בהערכת יכולת האויב. ומאז ומתמיד הערכת חסר, שלא לומר זלזול, היא אם כל חטאת. לישראל אסור להקל ראש באתגר הביטחוני הצפוי, כי מקור האסון בשאננות.
הקברניטים תלו בחיל האוויר תקוות שווא. דדו יגלה כי רוב
הגשרים המצריים לא נפגעו, בניגוד להערכתו בדיון. מדברי המשתתפים עלה שיכולות חיל האוויר לתקוף בעומק מצרים וסוריה לא רלוונטיות לשדה הקרב. מי שמשקיע הרבה בחיל האוויר צריך לבדוק גם היכן יוכל לתרום ומתי יתקשה בכך.
ניכר בדיווח של השר כי יש חוסר בציוד לחימה, בעיקר במערכות נשק גדולות כטנקים ומטוסים. כל מי שקורא היום לצמצם את הכוח הלוחם ראוי שיקרא את הפרוטוקול וישאל היכן גבול הקיצוץ ומהי רמת הסיכון שנכון לקחת.
לדיין ולגולדה היתה תחושה קשה שנבעה מכך שהאויב פעל טוב משחשבו וצה"ל לא הצליח לבלום אותו, בניגוד למה שהובטח (על ידי אנשי המקצוע ודיין בכללם). שניהם האמינו שהאויב לא יעצור לאחר שיכבוש את שטחי 1967 וימשיך לתוך ישראל. בעיניהם זה היה מאבק קיומי.
האם יש מקום לתחושות כאלה גם כיום? זה עניין הראוי למחשבה.